מעילה, פרק ד, משנה ד. הפרק ממשיך לברר מתי מצטרפים דברים נפרדים זה לזה כדי להשלים שיעור, בין לעניין איסור בין לעניין העברת טומאה. משנתנו מביאה שלושה מקרים: פיגול עם נותר, שרץ עם נבלה, ואוכלים שנטמאו בשתי דרגות טומאה שונות.
גזירת חכמים שהפיגול והנותר מטמאים את הידיים
חכמים תיקנו שהנוגע בפיגול (בשר קרבן שנפסל במחשבה פסולה בשעת העבודה) ידיו נטמאות, וכל מה שייגעו בו ידיים אלו נטמא אף הוא. תקנה זו כולה מדברי חכמים. מן התורה אין כלל מושג של ידיים בלבד שנטמאו בעוד שאר הגוף טהור; טומאה כזו חלה על האדם כולו.
מפני מה תיקנו כן? מפני שכהן ששמר איבה לאדם מסוים היה עלול לקלקל את קרבנו בעצם מחשבה פסולה בשעת העבודה. כדי שיזהרו הכהנים ויהיה להם עניין אישי בשמירת מחשבתם, קשרו חכמים תוצאה זו לנגיעה בפיגול. גזירה מקבילה נגזרה על הנותר, בשר קרבן שנשאר לאחר הזמן שבו צריך לאכלו, כדי שיהיה לכהנים דחף לגמור את הבשר בזמנו ולא להשאיר ממנו.
התוצאה למעשה בשתי הגזירות אחת: משנגעו הידיים בפיגול או בנותר ונטמאו, אם נגעו אחר כך בתרומה או בקודשים, נטמאו התרומה או הקודשים.
שני שמות אינם מצטרפים
שאלת משנתנו היא אם אפשר לצרף את שניהם. פסקה המשנה: "הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות", הפיגול והנותר אינם מצטרפים זה עם זה, מפני שהם שני שמות, שני סוגים נפרדים. שני איסורים הם, וכל אחד זהותו לעצמו, ולפיכך אין מוסיפים מעט מזה למעט מזה כדי להשלים את השיעור המטמא את הידיים, בין שהשיעור כזית בין שהוא כביצה.
היסוד שבדבר: "אין גוזרין גזירות לגזירות", אין גוזרים גזירה כדי לחזק גזירה אחרת. טומאת הידיים עצמה אינה אלא מדברי חכמים, ואם נאמר עוד ששני איסורי תורה שונים מצטרפים זה לזה כדי להפעיל טומאה דרבנן, הרי זו קומה שנייה על גבי הראשונה, וחכמים לא הרחיבו את תקנותיהם עד כאן. יש מקרים מעטים שבהם גזרו חכמים שתי גזירות בבת אחת וראו אותן כתקנה אחת, ואין השנייה נחשבת גזירה לגזירה. אבל כאן אין הדבר כן: איסורי התורה של פיגול ושל נותר עומדים כל אחד בפני עצמו, וכן הגזירות שנגזרו על כל אחד מהם. לפיכך נשארים הם נפרדים ואינם מתאחדים להעביר טומאה.
שרצים, נבלות ובשר המת
חתיכת נבלה מטמאה כשיש בה כזית. שמונת השרצים המנויים בתורה, אותן בריות קטנות רומשות, מטמאים בשיעור קטן בהרבה, בכעדשה. שואלת משנתנו אם אפשר לצרף חלקים קטנים מן השיעורים הללו.
וזו לשון המשנה: "השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת, אין מצטרפין זה עם זה לטמא אפילו כקל שבשתיהן". שרץ עם נבלה, וכן נבלה עם בשר הבא מן המת, אינם מצטרפים זה עם זה לטמא, ואפילו לעניין השיעור הקל שבין השניים.
הרי הזוג הראשון: לפנינו חלק שרץ שאין בו כעדשה, ולידו חלק נבלה שאין בו כזית. אין מצטרפים אפילו לכזית, שהוא הקל שבשני השיעורים והוא הנדרש בנבלה; ואין צריך לומר שאינם מצטרפים לכעדשה, השיעור הזעיר והחמור שנאמר בשרץ.
ובמקרה השני, חצי כזית נבלה אינו מצטרף לחצי כזית בשר מן המת. אינם מצטרפים אפילו לטומאה הקלה, טומאת נבלה, שאדם נטהר ממנה בהערב שמש, ואין צריך לומר לטומאה החמורה, טומאת מת, הטעונה טהרה של שבעה ימים.
דרגות הטומאה
המקרה האחרון במשנה עוסק באוכלים טמאים שכן מצטרפים, ולכן נקדים ונשנה את דרגות הטומאה. בראש הסולם אב הטומאה, מקור טומאה ראשוני כגון שרץ או נבלה, המטמא אדם, כלים ואוכלים. משם עוברת הטומאה מדבר לדבר, אלא שהיא נחלשת בכל שלב.
- הנוגע באב הטומאה נעשה ראשון לטומאה.
- הראשון אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים, ולא אדם ולא כלים. האוכל או המשקה שנגע בו נעשה שני לטומאה.
- השני אינו מטמא אלא תרומה וקודשים, והם נעשים שלישי לטומאה.
אוכל ראשון עם אוכל שני
סוף המשנה: "האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה". חתיכת אוכל אחת קיבלה טומאתה מנגיעה באב הטומאה, והרי היא ראשון. חתיכה שנייה קיבלה טומאתה מוולד הטומאה, כלומר מראשון, והרי היא שני. על זוג זה פוסקת המשנה שאכן מצטרפים להעביר טומאה הלאה, ובאיזו דרגה, בלשון המשנה "כקל שבשניהם", בקלה מבין השתיים.
אוכל טמא צריך שיהיה בו כביצה כדי לטמא אוכלים אחרים, וכאן שתי החתיכות מצטרפות לשיעור זה. חצי כביצה של ראשון עם חצי כביצה של שני משלימים כביצה ויכולים לטמא.
אלא שכשהם מטמאים, אינם מטמאים אלא בדרגה החלשה. התערובת נחשבת שני, אף שיש בתוכה ראשון, ולפיכך תרומה שנגעה בה נעשית שלישי. ואינה פועלת בכוח ראשון, שהיה עושה אוכל חולין שני; כוח זה אין בתערובת.