מעילה, פרק ג, משנה ד. פרקנו מסמן והולך את גבולות המעילה: אילו דברי הקדש יש בהם דין מעילה, אילו כבר יצאו מכלל זה, ואילו לא נכנסו לו כלל. המשנה שלפנינו מיישמת את העקרונות הללו על שני נושאים רחוקים זה מזה: שיירי העבודה היומית שבתוך ההיכל, ועופות שהוקדשו בשלב שאינם ראויים בו.
הקטורת והמנורה
קטורת, משנתקדשה, יש בה דין מעילה. בכל בוקר היו הכהנים מדשנים את מזבח הזהב שבהיכל, מכנסים את האפר שנשתייר בו מקטורת של אמש. פתילות המנורה ושמנה עומדים באותה מדרגה בדיוק: ההקדשה מכניסה גם אותם לכלל מעילה. בכל יום היו מנקים את הנרות מכל מה שהותיר בהם היום שעבר, פתילות שכבו יחד עם האפר, ומניחים חומר זה בעזרה, על הרצפה ממזרח לכבש העולה למזבח החיצון. באותו מקום עצמו היו נותנים גם את תרומת הדשן, האפר שהורם מן המזבח החיצון. משנתנו שואלת מה מעמדם ההלכתי של שיירים אלו לאחר שהגיעו לשם.
וכך שונה המשנה: "דישון מזבח הפנימי והמנורה", האפר של המזבח הפנימי ושל המנורה, "לא נהנין ולא מועלין", אין נהנים מהם, ומי שנהנה מהם לא עבר על מעילה.
הדבר נובע מכלל שכבר נקבע קודם לכן במסכת: דבר שנעשתה מצוותו, שוב אין בו חיוב מעילה. באפר הקטורת נשלמה המצווה ברגע שהוציאו את האפר והניחו אותו בצד הכבש. פתילות המנורה שנשתמשו בהן, שמנה שנותר ושאר שייריה נידונים באותו היגיון עצמו: משיצאו מן ההיכל והגיעו למקומם המיועד, שוב אין דבוקה בהם שום חובה. העבודה אינה תובעת מהם עוד דבר, ועם זה בטל חיוב המעילה.
ליד תרומת הדשן
כאמור, זהו אותו מקום שבו הניחו את תרומת הדשן, האפר שהורם מן המזבח החיצון ונשפך בצד הכבש. באפר זה יש שיקול מיוחד: מן הפסוקים למדים שמצווה שיישאר במקומו לעולם, וממילא מי שמשתמש בו אחר כך עובר על איסור מן התורה. אף על פי כן ההלכה זהה, לא נהנין ולא מועלין. אסור ליהנות ממנו, ומי שנהנה אינו חייב משום מעילה. איסור ההנאה כאן פועל בדרגה של תקנת חכמים: חכמים אסרו ליהנות משיירים אלו אף לאחר שנעשתה מצוותם במלואה.
המקדיש את הדשן מחדש
"המקדיש דישון בתחילה", המקדיש דשן מחדש. תאר לעצמך אדם הנוטל אפר שכבר הוצא והונח בעזרה, אפר שאין למעילה שום אחיזה בו, שהרי כל מצווה הקשורה בו נשלמה. הוא זוכה בו, ואחר כך מקדיש אותו בשנית. מאותו רגע חוזר האפר ונושא קדושה, אף שעבודתו המקורית תמה מכבר. ואם ייהנה ממנו עתה, חייב משום מעילה, שהרי מכאן ולהבא האפר הוא ממון קדש של המקדש.
תורים ובני יונה
שני סוגי עופות כשרים לקרבן, תורים ובני יונה. התורים כשרים דווקא כשהם גדולים, ובני היונה כשרים דווקא בעודם קטנים. עתה שואלת המשנה אם יש דין מעילה בעופות אלו כשהוקדשו בשלב שאינם ראויים בו להקרבה.
"תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן", תורים שלא הגיע זמנם, כלומר שהם עדיין קטנים מכדי להקריבם, ובני יונה שעבר זמנם, כלומר שגדלו יותר מדי, "לא נהנין ולא מועלין". אין נהנים מהם, ומי שנהנה לא עבר על מעילה, שהרי במצבם זה אינם ראויים כלל לעלות על גבי המזבח.
העיקרון שמאחורי הדבר הוא שאין מעילה אלא במה שהוא "מקדשי ה'", מן הקדוש לה'. עוף שאינו ראוי להקרבה אינו בכלל זה, ולפיכך פטור ממעילה.
רבי שמעון חולק. "רבי שמעון אומר", רבי שמעון אומר, "תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן", תורים שלא הגיעו לגילם הראוי יש בהם חיוב מעילה. לדעתו, עוף שסופו להתבגר ולהיות ראוי למזבח כבר נושא את השם קדשי ה', אף בשלב שבו אינו יכול עדיין לבוא לקרבן.
"ובני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין", אבל בני יונה שעבר זמנם אסורים בהנאה ואין בהם חיוב מעילה. עופות אלו לא יחזרו להיות ראויים לעולם; הם רק ממשיכים להזדקן. בנקודה זו מסכים רבי שמעון לתנא קמא שאין בהם מעילה.