מעילה, פרק ה, משנה ג. פרקנו עוסק והולך בשאלה אילו מעשי הנאה מן ההקדש מחייבים במעילה, ומה דינו של החפץ לאחר מכן. משנה זו פונה לשאלה הבאה: לאחר שנעשתה מעילה בחפץ מוקדש, האם אפשר שתיעשה בו מעילה בשנית?
חכמים למדו מן התורה שכאשר אדם מועל בהקדש, פורחת קדושת החפץ ממנו. החפץ נעשה חולין, ומכאן ולהבא מותר להשתמש בו בחופשיות, ואף לכתחילה. התוצאה המתחייבת מכך היא שאין אפשרות למעילה שנייה, שהרי לא נשאר כאן הקדש שאפשר למעול בו.
הכלל ויוצאי הדופן
"אין מועל אחר מועל במוקדשין": אין אדם מועל לאחר שכבר מעל חברו בנכסי הקדש. המעילה הראשונה הפקיעה את הקדושה, ולא נשאר דבר שהשני יוכל לעבור עליו.
"אלא בהמה וכלי שרת": שתי קבוצות עומדות מחוץ לכלל זה. האחת, בהמה תמימה שהוקדשה למזבח; השנייה, כלי שרת, הכלים המשמשים לעבודת בית המקדש. באלו אפשר שתיעשה מעילה פעם אחר פעם.
הטעם תלוי בסוג הקדושה. שתי קבוצות אלו קדושות בקדושת הגוף, קדושה החלה בגוף החפץ עצמו, ואין הן נפדות. ובמקום שאין פדיון, אין בכוח המעילה להוציא את החפץ מן ההקדש, והוא נשאר בקדושתו. לפיכך מי שמעל תחילה באותה בהמה או באותו כלי לא פגע בקדושתם, וכל הנהנה מהם אחריו מעל אף הוא.
חפץ שאין בו אלא קדושת דמים, קדושה של ממון, דינו שונה לחלוטין. חפץ כזה יכול להיפדות מן ההקדש, ולפיכך המעילה עושה בו את מה שהיה עושה הפדיון: החפץ יוצא מרשות הקדש, נעשה חולין לכל דבר, וכל אדם רשאי להשתמש בו בלא חשש.
כיצד: הדוגמאות
"כיצד": כיצד נראית מעילה חוזרת ונשנית למעשה?
- "רכב על גבי בהמה": אדם אחד רכב על בהמה תמימה שהוקדשה למזבח, ואחר כך "ובא חברו ורכב", בא אחר ורכב עליה, ואחריו רכב שלישי.
- "שתה בכוס של זהב": אדם אחד שתה מכוס זהב שהיא מכלי שרת, ואחר כך בא אחר, "ובא חברו ושתה", ושתה, ואחריו שתה שלישי.
- "תלש מן החטאת": אדם אחד תלש צמר מבהמה תמימה שהוקדשה לחטאת, ובא שני ותלש ממנה, "ובא חברו ותלש", ואחר כך עשה שלישי כמותם.
"כולן מעלו": כולם חייבים במעילה. שלושת הרוכבים, שלושת השותים, שלושת התולשים. מאחר שהחפץ נשאר בקדושתו אף לאחר המעילה הראשונה, כל מעשה נוסף הוא מעילה חדשה.
דעת רבי
דעת רבי
רבי אומר: "כל שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל." הוא מרחיב את הכלל לכל דבר מוקדש שאין לו פדיון, ובכל אלו אפשר למעול פעמים רבות. לדעתו נכלל בכלל זה גם המקרה הזה: בהמה שהוקדשה מתחילה למזבח ואחר כך נעשתה בעלת מום, ונשחטה בעודה בקדושתה, בלי שנעשה בה פדיון.
המחלוקת נסמכת על עיקרון הנקרא העמדה והערכה. פדיון בהמה מוקדשת מחייב שהבהמה תועמד חיה על רגליה, והכהן מעריך כמה היא שווה לצורך הפדיון. רבי סובר שדרישה זו נוהגת בשני סוגי בהמות: בבהמה שהוקדשה לקודשי בדק הבית, וכן בבהמה שהוקדשה למזבח ואחר כך נעשתה בעלת מום. בהמה כזו נפדית רק בחייה. משנשחטה, אין עוד דרך להעמידה ולהעריכה, ונמצא שהפדיון נסתם לעולם. ודבר שאין לו פדיון כלל אינו מאבד את קדושתו על ידי מעילה, וזה בדיוק הטעם שאפשר למעול בו פעם אחר פעם.
התנא קמא רואה את הדבר אחרת. הוא מעמיד את דין העמדה והערכה בבהמה שניתנה למתנת בדק הבית בלבד, ואינו מחיל אותו על בהמת קרבן שנעשתה אחר כך בעלת מום. בהמה כזו שלא נפדתה ונשחטה, יש לה פדיון אף בשלב הזה. ומאחר שהפדיון לא נסתם, המעילה מצליחה להפקיע את קדושתה: לאחר שמעל בה הראשון נעשית הבהמה חולין, ואי אפשר למעול בה עוד.
מובן שהתנא קמא מסכים שהדרך הראויה היא לפדות את הבהמה קודם שחיטתה. דבריו נאמרו רק במקרה שלא עשו כן. באותו מצב, מכיוון שלדעתו אין כאן חובת העמדה והערכה, הפדיון אפשרי אף לאחר השחיטה, ולפיכך קדושתה היא מן הסוג שהמעילה מפקיעה אותה.