מעילה, פרק ד, משנה ג. הפרק כולו בנוי סביב עניין הצירוף, חיבורן של כמויות קטנות עד שהן משתלמות לשיעור שלם. משנתנו ממשיכה באותו קו בשורה של הלכות קצרות, ולבסוף בא רבי יהושע ומעמיד כלל גדול המבאר בדיוק מתי שתי טומאות שונות מצטרפות זו עם זו ומתי אינן מצטרפות.
פיגול ונותר
"כל הפיגולין מצטרפין זה עם זה": כל קרבן שנעשה פיגול מצטרף לחשבון עם קרבן אחר שדינו כמותו. פיגול הוא קרבן שנפסל במחשבה פסולה בשעת עבודתו, והאוכל כזית מבשרו חייב כרת. וחידושה של המשנה: אין צריך שהכזית יבוא מקרבן אחד. אכל מעט מפיגול זה ומעט מפיגול אחר, והצטרפו יחד לכזית, חייב כאילו אכל הכל מקרבן אחד.
"כל הנותרים מצטרפין זה עם זה": אותו דין עצמו בנותר, בשר קרבן שנשאר לאחר הזמן שהותר לאכלו. חלקי נותר מקרבנות שונים מצטרפים זה לזה, ומשאכל כזית חייב כרת.
נבלות ושרצים
"כל הנבלות מצטרפות זו עם זו": כל הנבלות מצטרפות. נבלה היא בהמה שמתה בלא שחיטה כראוי, והיא מטמאה את הנוגע בה בשיעור כזית. וכאן מלמדת המשנה שחתיכות משתי נבלות שונות מצטרפות, בין שהן ממין טהור בין שהן ממין טמא, ויחד הן משתלמות לכזית המטמא.
"כל השרצים מצטרפין זה עם זה": וכן בשרצים. האוכלם חייב מלקות, וכמויות קטנות שאכל ממינים שונים מצטרפות זו לזו עד שיגיעו לשיעור שיש בו חיוב מלקות.
"דם השרץ ובשרו מצטרפין": דם השרץ ובשרו אף הם מצטרפים זה עם זה, וכאן כדי להשתלם לשיעור כעדשה, הוא השיעור שבו השרץ מטמא.
כללו של רבי יהושע
לאחר שמנתה המשנה מקרים שבהם יש צירוף, היא באה לקבוע במדויק מתי שתי טומאות מצטרפות זו עם זו ומתי כל אחת עומדת בפני עצמה.
"כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שווין מצטרפין זה עם זה": רבי יהושע אמר כלל. כל שני דברים ששווים גם בטומאתם וגם בשיעורם מצטרפים זה עם זה. שני עניינים נשקלים כאן. האחד, אופי הטומאה, כלומר כמה זמן היא נמשכת ומאימתי יכול הטמא לטהר. השני, השיעור, הכמות הקטנה ביותר הדרושה לטמא. כששני אלה שווים, כגון שתי חתיכות משתי נבלות שונות, הן מצטרפות ומטמאות.
"טומאתו ולא שיעורו": שווים בטומאה אך לא בשיעור, אין מצטרפין. הרי נבלה ושרץ. בשניהם הטמא טהור בהערב שמש, ונמצא שהטומאה עצמה שווה. אלא שהנבלה אינה מטמאה אלא בכזית, והשרץ מטמא כבר בכעדשה. וכיוון שהשיעורים חלוקים, אין השניים מצטרפים.
"שיעורו ולא טומאתו": שווים בשיעור אך לא בטומאה, אף כאן אין מצטרפין. הרי נבלה ומת. בשניהם השיעור כזית, ונמצא שהשיעורים שווים. אלא שהנטמא במת אינו טהור עד שיעברו שבעה ימים, והנטמא בנבלה טהור בהערב שמש. אין הטומאה שווה, ולפיכך אין מצטרפין.
"לא טומאתו ולא שיעורו": ובמקום שאין הטומאה שווה ואף לא השיעור, קל וחומר שאין מצטרפין. והדוגמה היא מת ושרץ. טומאת מת שבעה ימים ושיעורה כזית, ואילו בשרץ הטהרה בהערב שמש והטומאה כבר בכעדשה.
שלושת המקרים הללו חותמים באותן מילים עצמן: "אין מצטרפין זה עם זה", אין האחד מצטרף לחשבון עם חברו. הצירוף אפשרי רק כששני הדברים שווים בשתי הבחינות: בכמה זמן הטומאה אוחזת באדם, ובשיעור הנדרש. מכיוון שנחלקו אפילו באחת מהן, כל אחד עומד כמין בפני עצמו, ואין מונים משל זה לשל זה.