מעילה, פרק ג, משנה ג. הפרק ממשיך למפות את הרגעים שבהם נכנסים דברים מקודשים לגדרי מעילה ואת הרגעים שבהם הם יוצאים מהם. כאן עוסקת המשנה בשני דברים שדרכם להישפך ולא להיאכל או לעלות על גבי המזבח כבשר: דם הקרבנות והנסכים, היינו היין או המים הנשפכים על המזבח.
רקע: נסכים ושיתין
נסכי יין באים עם קרבנות מסוימים, ואפשר גם להתנדב יין בפני עצמו כקרבן נדבה. מים מנסכים על המזבח בניסוך המים בימי חג הסוכות. מבחינה מעשית, המשקה נשפך לתוך ספל של כסף הקבוע בראש המזבח, יוצא משם דרך נקב, ויורד אל חלל שמתחת למזבח הנקרא שיתין.
הכלל שבמשנה
רבי ישמעאל מנסח את ההלכה כשני הפכים: "הדם קל בתחילתו וחמור בסופו, והנסכים חומר בתחילתן וקל בסופן". לעניין מעילה, הדם פותח בקולא ומסיים בחומרה: בתחילה אין בו חיוב מעילה כלל, ורק אחר כך נוצר החיוב. הנסכים הולכים בדרך ההפוכה: החיוב קיים כל זמן שהם עומדים לפנינו, ובטל לאחר שנעשה בהם שימושם.
הדם: פטור בתחילה, חייב בסוף
"הדם בתחילה אין מועלין בו". מן הרגע שהדם יוצא מצוואר הבהמה בשעת השחיטה ועד הזריקה, זריקת הדם על המזבח, אין בו מעילה. פטור זה נדרש מן הפסוק.
"יצא לנחל קדרון, מועלין בו". לאחר הזריקה, שאר הדם נשפך על רצפת העזרה ויוצא מבית המקדש ויורד לנחל קדרון. משהגיע לשם, הנהנה ממנו מעל.
אלא שחיוב זה אינו מן התורה אלא מדברי חכמים. מן התורה, כיוון שכבר נעשתה בדבר המקודש המצווה שלשמה הוקדש, שוב אין בו מעילה, והדם כבר עשה את שלו בזריקה. החשש כאן היה מעשי. הדם שבנחל קדרון היה מופקר לכל אדם, ובני אדם היו עשויים לקחת אותו לזבל השדות ולשימושים דומים. חששו חכמים שהשימוש הקל הזה יקהה את רגישותם של אנשים ויביא אותם בסופו של דבר להשתמש בדברים מקודשים שעדיין לא נעשתה בהם מצוותם. לפיכך גזרו שיש מעילה בדם זה, ושאדם חייב לפדותו קודם שייהנה ממנו.
ואף על פי כן, הגזרה הוגבלה בכוונה. כל זמן שהדם עדיין זב על רצפת העזרה בדרכו אל החוץ, השאירו חכמים את הדין כמו שהניחה אותו התורה, שלא רצו להוסיף חומרות על החיים שבבית המקדש. התוצאה היא בדיוק מה שניסח רבי ישמעאל: בדם, החומרה באה בסוף ולא בתחילה, שהרי החיוב חל רק לאחר שיצא הדם מתחומי המקדש.
הנסכים: חייב בתחילה, פטור בסוף
"הנסכים בתחילה מועלין בהן". כל זמן שהיין או המים עדיין לא נתנסכו על גבי המזבח, הנהנה מהם חייב במעילה. הנסכים קדושים בקדושת קודשי קודשים, וחיוב מעילה חל עליהם מיד עם הקדשתם.
"יצאו לשיתין, אין מועלין בהן". עם ירידת המשקה לשיתין שמתחת למזבח, בטל חיוב המעילה. הניסוך הוא מצוותם, ומשנעשתה המצווה בטל החיוב. לפיכך מי שקיבל בכלי את היין הנשפך בעודו יורד, קודם שהגיע לתחתית השיתין, ונהנה ממנו, לא מעל.
כאן לא הוסיפו חכמים גזרה, וטעם הדבר ראוי לתשומת לב. הדם שבנחל קדרון היה מונח במקום שכל עובר ושב יכול ליטול ממנו, ואילו נסכים שירדו לשיתין אינם בהישג ידו של הציבור. רק כוהנים יכלו להגיע אליהם, ורק באותן פעמים מעטות שבהן היו מנקים את השיתין. וכיוון שאין חכמים גוזרים גזרות על מצבים שאינם מצויים אלא לעתים רחוקות, הניחו את הנסכים שנתנסכו מחוץ לגדרי מעילה. נמצא שבנסכים הקולא באה בסוף ולא בתחילה.