מעילה, פרק ב, משנה ג. פרקנו עובר על הקרבנות אחד אחד, ושואל בכל אחד מהם את אותו זוג שאלות: מאיזה שלב חלה בו תורת מעילה, ומאיזה שלב הוא נעשה ראוי להיפסל. קרבנות העוף כבר מאחורינו, ועתה פונה המשנה לקרבנות בהמה, ופותחת בשתי קבוצות שיש להן סימן מיוחד משותף: כולן נשרפות כליל באש, ואין בהן חלק לשום כהן לאכילה.
הקבוצה הראשונה היא פרים הנשרפים, פרי חטאת שדינם בשריפה. שלושה הם:
- הפר שמביא כהן גדול ביום הכיפורים, ומכפר בו על עצמו ועל בני ביתו.
- הפר הבא על שבית דין טעו בהוראה והתירו דבר שהעושה אותו במזיד חייב כרת, ורוב הציבור עשה על פיהם.
- פר כהן משיח, כלומר כהן גדול שהורה לעצמו היתר בדבר שיש בו כרת ועשה על פי הוראתו המוטעית.
הקבוצה השנייה היא שעירים הנשרפים, השעירים שדינם בשריפה. שניים הם: שעיר יום הכיפורים, שמביא מחילה לכלל ישראל, והשעיר הבא כשטעות ההוראה של הציבור הייתה בעניין עבודה זרה, והוא כפרה על אותה עבודה זרה.
בכל חמישתם נוהגת עבודה אחת ושווה. דמם אינו נזרק על המזבח שבעזרה, אלא נכנס ונותנים אותו בהיכל, בפנים בבית המקדש. האימורין, החלבים והאיברים הפנימיים המיועדים לאש, עולים על המזבח החיצון. וכאן ההבדל מכל חטאת אחרת: אין כהן מקבל חלק מן הבשר. הבשר מוצא אל בית הדשן, מקום השריפה שמחוץ לירושלים, ונשרף שם. וכל הדין שנאמר בפרים נאמר גם בשעירים.
לשון המשנה: "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, מועלין בהן משהוקדשו". שלושת הפרים ושני השעירים הנשרפים מחוץ לירושלים חלה בהם מעילה מרגע ההקדשה. מיד כשאומר הבעל שבהמה זו מיועדת לחטאתו, כל הנהנה ממנה מעל.
השחיטה מעלה את הקרבנות הללו לדרגת קדושה חמורה יותר, ועם העלייה הזאת באה גם אפשרות חדשה של פסול: "נשחטו, הוכשרו להיפסל", משנשחטו נעשו ראויים להיפסל, "בטבול יום ובמחוסר כיפורים", בטבול יום, מי שטבל ועדיין לא העריב שמשו, ובמחוסר כיפורים, מי שטהרתו ממתינה עוד לקרבנותיו. שניהם לא סיימו את תהליך הטהרה.
אם נגע אחד מהם בבשר קרבן כזה, נפסל הבשר. עדיין דינו בשריפה, אך לא באותו מקום שמחוץ לעיר שבו נשרפים קרבנות אלו כדרכם, אלא בבית דשן אחר, שנקבע לקודשים שנפסלו.
לגבי האימורין מחלקת המשנה בין הקרבנות. אם הנגיעה הייתה באימורי פר העלם דבר של ציבור או בשעיר הבא על עבודה זרה, אותם אימורין פסולים, ובמקום לעלות על המזבח נשרפים במקום הקודשים הפסולים. אבל אימורי פר ושעיר של יום הכיפורים עולים על המזבח אף לאחר נגיעה כזאת, שהרי בקרבנות ציבור אין הטומאה פוסלת.
"ובלינה". משעת השחיטה יכולים הקרבנות הללו להיפסל גם בלינה: אם עבר דמם את הלילה ולא נזרק לפני שקיעת החמה, נפסל.
"הוזה דמן", לאחר שהוזה הדם, "חייבין עליהן", חלה חובה על בשרם "משום פיגול, נותר וטמא": האוכלו חייב כרת משום פיגול, משום נותר או משום טומאה, בכל אחד מן המצבים הללו כשהוא נוצר.
"ומועלין בהן בבית הדשן עד שייתך הבשר". הבשר נשאר בתורת מעילה גם לאחר שהוצא אל מקום הדשן שמחוץ לירושלים והועלה באש, וממשיכה בו המעילה עד שיישרף הבשר כליל וייהפך לגחלים.
הטעם פשוט. התורה ציוותה שקרבנות אלו יישרפו כליל באש בבית הדשן, ואין נותנים לשום כהן חלק בהם. וכיוון שאין דבר מהם עובר לרשות אדם, נשאר הכול קניינו של הקדוש ברוך הוא, והמעילה חלה כל זמן שהמצווה עדיין בעיצומה. רק בגמר השריפה נתקיימה המצווה, ומאותה שעה אין בהם עוד מעילה.