מעילה, פרק א, משנה ג. הפרק שלנו עוקב אחר השאלה מאימתי חל איסור מעילה, כלומר ההנאה מדבר שהוא של הקדש, על הקרבן, ומאימתי הוא נפקע ממנו. המשנה הקודמת הביאה מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בקדשי קדשים שבשרם יצא מחוץ לעזרה שבבית המקדש קודם שנעשתה זריקת הדם. משנתנו נוטלת את אותה מחלוקת עצמה ומחילה אותה על מקרה אחר: האימורים, אותם חלקים המוקטרים על גבי המזבח, של קדשים קלים.
מפני מה קדשים קלים שונים מעיקרם
קדשים קלים אינם נחשבים קדשי ה' במלוא המשמעות, שהרי לבעלים יש חלק בהם: הוא עצמו מותר לאכול מן הבשר. משום כך, קודם הזריקה אין בהם מעילה כלל. התמונה משתנה משעה שנשלמו כל העבודות בזריקה. באותו שלב האימורים, שהם מיועדים למזבח ולא לשום אדם, עומדים בתור החלק השייך לה', ומעילה חלה עליהם.
מכאן עולה שאלת משנתנו: מה הדין אם אותם אימורים הוצאו מחוץ לעזרה קודם שנזרק הדם? האם הזריקה הבאה לאחר מכן מצליחה בכל זאת להכניסם לתוך דיני מעילה?
לשון המשנה
המקרה נאמר בפתיחה: "אימורי קדשים קלים", אותם חלקים של קרבן קל בקדושתו שייעודם למזבח, "שיצאו", שהוצאו מן העזרה, "לפני זריקת דמים", בזמן שקדם לזריקת דמו של אותו קרבן.
"רבי אליעזר אומר, אין מועלין בהן." רבי אליעזר פוסק שאין בהם מעילה. טעמו הולך בדיוק אחר שיטתו במשנה הקודמת. משיצאו האימורים מן המקום שהם חייבים להישאר בו, נפסלו, וזריקה שנעשית לאחר מכן אינה זריקה כשרה. וזריקה פסולה אינה מועילה כלום. כשם שבקדשי קדשים סבר רבי אליעזר שאין זריקה כזו מוציאה את הבשר מידי מעילה, כך כאן אין בכוחה להכניס את האימורים לידי מעילה. הם לא נעשים לגמרי קניינו של ה'.
ומוסיפה המשנה, "ואין חייבין עליהן", אין מתחייבים בגללם, "משום פיגול, נותר, וטמא". הכלל בעניין זה כבר הוצג במשנה הקודמת: שלוש עבירות אלו, שעונשן כרת, חלות רק במקום שכל סדר העבודות נעשה כראוי לו. במקרה שלנו הוצאו החלקים מן השטח שהם שייכים לו, הר הבית, ולזריקה שנעשתה אחר כך אין תוקף. התוצאה היא שאין כאן חיוב כזה, בין שהוקרבו האימורים במחשבה שעושה אותם פיגול, בין שנשארו מעבר לזמנם המותר, ובין שנגעה בהם טומאה.
שיטת רבי עקיבא
"רבי עקיבא אומר, מועלין בהן." רבי עקיבא, בעקביות עם עמדתו במשנה הקודמת, סבור שמעילה כן חלה. לדעתו הזריקה שנעשתה לאחר מכן מועילה, והיא מכניסה את האימורים לתוך דיני מעילה, ואף שכבר נפסלו ביציאתם מן העזרה.
המשנה חותמת את דעתו ב"וחייבין עליהן", אכן מתחייבים בגללם, "משום פיגול, נותר, וטמא". מאחר שהזריקה נחשבת כשרה, גם כל הנמשך ממנה הולך אחריה, והאוכל מאותם אימורים באחד משלושת המצבים הללו חייב כרת. כללו של רבי עקיבא הוא שזריקה שנעשתה כמשפטה מחזירה את הקרבן למעמדו: העבודה נראית כמי שנשלמה, וכל הלכה שתלויה בעבודה גמורה, ומעילה בכללן, חלה עתה.