מעילה, פרק ה, משנה ב. הפרק שלנו עוסק בתנאים שצריכים להתקיים כדי שאדם יתחייב במעילה. המשנה הקודמת קבעה את הכלל היסודי: כשמדובר בחפץ הקדש שדרך השימוש בו מבלה אותו ופוגם בו, אין אדם מועל בעצם השימוש בלבד, אלא החפץ עצמו צריך להתמעט בפועל. משנתנו ממשיכה את הקו ושואלת שאלה של שיעורים: כמה הנאה וכמה פגימה צריך כדי להתחייב?
חצי פרוטה וחצי פרוטה
המשנה פותחת: "נהנה בחצי פרוטה ופגם בחצי פרוטה", כלומר אדם נהנה מחפץ של הקדש בשווי חצי פרוטה, וגם גרם לו פגימה בשווי חצי פרוטה.
נדמיין בגד של הקדש. אדם לבש אותו והשתמש בו. ההנאה שקיבל נמדדת לפי מה שהיה עולה לשכור בגד כזה, וכאן הסכום הגיע לחצי פרוטה בלבד. תוך כדי הלבישה הוא גם קרע אותו מעט, וההפסד לבגד עמד אף הוא על חצי פרוטה. יש כאן הנאה ויש כאן פגימה, אבל אף אחת מהן אינה מגיעה לשיעור של פרוטה שלמה.
פרוטה כאן ופרוטה שם
אחר כך מביאה המשנה מקרה שני: "או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר", כלומר הוא נהנה שווה פרוטה שלמה מחפץ הקדש אחד בלי לפגום בו כלל, ופגם שווה פרוטה שלמה בחפץ הקדש אחר בלי שנהנה ממנו כלום.
כאן השיעור השלם קיים פעמיים, אלא שהוא מחולק בין שני חפצים נפרדים: ההנאה נמצאת בחפץ אחד והפגימה בחפץ אחר.
על שני המצבים האלה פוסקת המשנה פסק אחד: "הרי זה לא מעל", לא נעשתה כאן מעילה.
הכלל
עכשיו מנסחת המשנה את העיקרון שמאחורי שני המקרים: "עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה בדבר אחד". החיוב במעילה אינו מתחיל אלא כששני התנאים מתקיימים יחד: הנאה בשווי פרוטה שלמה לאדם, ופגימה בשווי פרוטה שלמה בחפץ, ושניהם באותו חפץ עצמו.
חצאי שיעורים אינם מצטרפים לשיעור שלם, והנאה שנלקחה מחפץ הקדש אחד אינה מצטרפת לפגימה שנגרמה לחפץ אחר. רק כשאותו חפץ יחיד שנפגם בשווי פרוטה הוא בדיוק החפץ שממנו הופקה הנאה בשווי פרוטה, חלה העבירה.
וכדאי לחזור ולהדגיש שכל הדיון הזה עוסק בסוג ההקדש שדרכו להתבלות מחמת השימוש. זהו בדיוק המקרה שבו המעילה נמדדת לפי הפגימה, ולכן זהו המקרה שבו נוהגים השיעורים הללו.