מעילה, פרק ד, משנה ב. כל הפרק בנוי סביב עיקרון אחד: כשכמה דברים שייכים כולם לקטגוריה הלכתית אחת, הם מצטרפים זה עם זה כדי להשלים את השיעור המחייב. משנתנו מיישמת את העיקרון הזה קודם כל בקרבנות, ובחלקה השני עוברת אל מתנות הכהונה.
חמישה דברים בעולה
"חמישה דברים בעולה": בעולה אחת יש חמישה דברים, והם "מצטרפין זה עם זה", כל אחד מצטרף לחבריו כך שיחד הם יכולים להביא אדם לידי חיוב. המשנה מונה אותם: "הבשר והחלב, והסולת והיין והשמן". הבשר הוא בשר הבהמה. החלב הם החלבים המיועדים למזבח. הסולת היא סולת מנחת הנסכים הבאה עם הקרבן. היין הוא היין הנִסָּך. השמן הוא שמנם של אותם נסכים.
חמשת הדברים האלה מצטרפים לשלושה איסורים שונים:
- מעילה: הנאה בשווי פרוטה מן הדברים הללו, מאיזה מהם שיהיה ובכל יחס שיהיה.
- פיגול, נותר וטמא: אכילת כזית המורכב מתערובת כלשהי של חמשת הדברים.
- הקרבה מחוץ לבית המקדש: העלאת כזית מהם, בכל יחס שיהיה, מחוץ למקדש.
חידושה של המשנה הוא שכל החמישה נחשבים קרבן אחד. אפשר היה לחשוב אחרת: הסולת אינה בשר הבהמה כלל, היין והשמן אינם מגופה, ואולי כל אחד עומד בפני עצמו ורק שיעור שלם ממין אחד מחייב. קא משמע לן, באה המשנה ולימדה שאין הדבר כן. הם מתאחדים לגוף אחד, ושיעור המצטרף מכולם יחד מחייב את האדם בדיוק כמו שיעור ממין אחד.
שישה דברים בתודה
"וששה בתודה". בקרבן תודה יש שישה דברים המצטרפים: "הבשר והחלב, והסולת והיין, והשמן, והלחם". הבשר, החלבים, הסולת, היין, השמן, ובנוסף לחמי התודה הבאים עמה.
אלא שכאן חל רק אחד משלושת האיסורים. הם אמנם מצטרפים לכזית לעניין פיגול, נותר וטמא, אבל אין מעילה בתודה, שהתודה קודשים קלים, ואין דין מעילה בקודשים קלים. וגם אין חיוב על העלאת כזית מהם מחוץ לבית המקדש, שאיסור זה נאמר רק בדברים המיועדים למזבח, והתודה אינה נאכלת על המזבח אלא חלקיה נאכלים לכוהנים ולבעלים.
התרומה וקרוביה
לאחר שקבעה המשנה שדברים שבקדושה מצטרפים זה עם זה לחיוב, היא עוברת עתה לקבוצות אחרות של אוכלין המצטרפים להשלים שיעור הלכתי לעניינים אחרים.
עכשיו נמנים חמישה דברים נוספים. תחילה "התרומה", ולידה "ותרומת מעשר", ואחר כך "ותרומת מעשר של דמאי", ולבסוף "והחלה והבכורים". כל אחד מהם ראוי להגדרה:
- תרומה: מה שהחקלאי מפריש מיבולו לכוהן, ולמעשה בשיעור של כשני אחוזים.
- תרומת מעשר: לאחר שהופרשה התרומה, מפרישים עשירית מן הנשאר כמעשר ראשון, והוא של הלוי. הלוי מעשר את חלקו, והעשירית שהוא מפריש ממנו הולכת לכוהן. אותה עשירית שבעשירית היא תרומת מעשר.
- תרומת מעשר של דמאי: דמאי הוא פירות שנקנו מעם הארץ, שאין אנו יודעים בבירור אם הופרשו מהם תרומות ומעשרות. מפני הספק חייבו חכמים את הקונה להפריש בעצמו, ובין ההפרשות שהוא מפריש יש גם תרומת מעשר של דמאי. מעמדה נשען על ספק, ואף על פי כן זר אסור לאוכלה.
- חלה: אדם הלש עיסה, חלק ממנה הולך לכוהן, ואותו חלק דינו כדין תרומה.
- בכורים: הפירות הראשונים משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, המובאים לבית המקדש ונמסרים שם לכוהן.
המשותף לכולם הוא שרק כוהנים אוכלים אותם.
כיצד הם מצטרפים
"מצטרפין זה עם זה", הם מצטרפים, "לאסור", כדי לאסור. שיעוריהם מתחברים כדי להגיע לכמות האוסרת מאכל אחר. תאר לעצמך שאור של תרומה שנפל לעיסה של חולין: כל העיסה נאסרת על מי שאינו כוהן, אף שהתרומה שבתוכה היא חלק זעיר מן המשקל. ועכשיו תאר לעצמך מעט שאור של תרומה ומעט שאור של תרומת מעשר שנפלו שניהם לאותה עיסה, ואין באחד מהם לבדו כדי להחמיץ אותה. פוסקת המשנה ששניהם נחשבים גוף אחד, והעיסה כולה אסורה לזר.
"ולחייב עליהן את החומש". הם מצטרפים גם לחייב זר בתוספת החומש. ההלכה היא שזר שאכל כזית תרומה משלם את מה שאכל ומוסיף חומש המחושב מן הסכום הסופי, שהוא רביע מן הקרן, ונותנו לכוהן. חיוב זה מתחיל רק בכזית. משנתנו מלמדת שאין צורך שהכזית יהיה ממין אחד: אף כזית המצטרף מכל הדברים הללו יחד מחייב אותו, והוא משלם את הסכום המוגדל לכוהן שממנו לקח.