מעילה, פרק ג, משנה ב. הפרק ממשיך למפות את המקרים שבהם אין מעילה בקודשים, וכאן עוברת המשנה מבהמה או מחפץ אל כסף: מעות שהפריש נזיר כדי לקנות בהן את קורבנותיו.
קצת רקע: נזיר שהגיע לסוף ימי נזירותו חייב בשלושה קורבנות, חטאת, עולה ושלמים. המקרה שלפנינו הוא נזיר שהקדיש מעות לצורך אותם קורבנות, והמשנה שואלת כיצד חלים דיני מעילה על מעות כאלה.
מעות שהופרשו בלא פירוט
"המפריש מעות לנזירותו": נזיר שהפריש מעות לצורך קורבנות נזירותו, בלי לומר אילו מעות מיועדות לאיזה קורבן. הדין הוא "לא נהנין ולא מועלין", אין ליהנות מן המעות הללו, ואם נהנה מהן אדם, אין הוא עובר על מעילה מן התורה.
המשנה נותנת את הטעם: המעות "ראויין לבוא כולן שלמים", כלומר כל אחת ואחת מהן יכולה בדין להיות מוצאת על השלמים. כיוון שהנזיר לא קשר מעה מסוימת לקורבן מסוים, כל מעה שבערימה עשויה להתגלות כזו שבה נקנים השלמים. והשלמים הם קודשים קלים, שבשלב הזה של התהליך אין בהם מעילה, ולכן כל הסכום פטור עמם.
מת הנזיר והמעות סתומות
"מת, היו סתומים, יפלו לנדבה." מת הנזיר והניח מעות שהיו סתומות, כלומר שלא ייחד אותן קורבן קורבן, המעות ניתנות לקופה שבמקדש המיועדת לקורבנות נדבה של ציבור.
מילה על אותן קופות: כמה תיבות כאלה עמדו בעזרה, ובני אדם היו משליכים לתוכן כסף שהקדישו או נדרים שעדיין היו חייבים בהם. חלקן יועדו לנדבה, ומה שהצטבר בהן שימש לקורבנות שהועלו על המזבח בכל שעה שהיה פנוי.
אפשר היה להקשות כאן. הכלל הרווח הוא שמעות שיועדו לחטאת או לשלמים אינן ניתנות להסבה לקניית עולה, וחלק מן הכסף הזה אכן נועד לחטאת וחלקו לשלמים, ולכאורה אותה הגבלה צריכה לחול. היישוב הוא מסורת שנמסרה מסיני (הלכה למשה מסיני): כשהנזיר לא פירש את ייעוד המעות, הן אכן הולכות לעולות הנדבה של הציבור.
מת הנזיר והמעות מפורשות
"היו מפורשים": אם פירש את כוונתו וייחד חלק מן המעות לעולה, חלק שני לחטאת וחלק שלישי לשלמים, כל חלק נידון בהלכה שלו.
"דמי חטאת ילכו לים המלח." המעות שיועדו לחטאת מושלכות לים המלח. הדבר מקביל לדין חטאת שמתו בעליה, שהיא מוטלת למיתה. אף כאן, המעות מומתות למעשה, מושלכות לים המלח כדי שלא יהיה עוד אפשר להשתמש בהן לעולם.
על הכסף הזה מוסיפה המשנה, "לא נהנין ולא מועלין בהן". אין ליהנות ממנו, והנהנה אינו חייב במעילה, שכן כסף זה עומד לאיבוד ולא לקניית קורבן, ואין עליו עוד שם קודשי ה'. איסור ההנאה ממנו נשאר בתוקפו מדרבנן.
"דמי עולה יביאו עולה." בחלק שיועד לעולה מביאים היורשים עולה, וכל עוד לא נקנתה אותה עולה, יש במעות הללו מעילה. העולה אינה קורבן כפרה כדרך שהחטאת היא קורבן כפרה; היא מתנה הניתנת לה', ומתנה כזו יכולים היורשים להקריב בשם הנפטר גם לאחר מותו.
"ודמי שלמים יביאו שלמים." כך גם בחלק שיועד לשלמים: יורשיו קונים בו שלמים, שהרי שלמים, לא פחות מעולה, יכולים בניו של אדם להקריב לאחר שהלך לעולמו.
המשנה חותמת בשני דברים על אותם שלמים. "ונאכלין ליום אחד": בשרם נאכל ליום אחד בלבד, כדין שלמי נזיר. "ואין טעונין לחם": ואף על פי כן הם באים בלא הלחם המלווה אותם בדרך כלל. שלמי נזיר באים כרגיל עם לחמים מיוחדים, והנזיר אוחז בהם בשעת התנופה. משאין הנזיר בחיים כדי לאחוז בהם ולהניפם, שלמים אלו קרבים בלא לחם כלל.