מעילה, פרק ב, משנה ב. הפרק הזה מסרטט קרבן אחר קרבן את גבולות הזמן המדויקים שבהם חלים דיני מעילה: מאימתי קדושתו של קרבן מסוים מחייבת את הנהנה ממנו, ומאימתי פוסק החיוב הזה? המשנה הקודמת עשתה זאת לגבי חטאת העוף. עכשיו עוברת המשנה לקרבן המקביל לה, עולת העוף.
עולת העוף באה מן התורים או מבני היונה. יש שהיא באה בנדבה, מתוך רצונו של אדם להביא משהו לפני הקדוש ברוך הוא, ויש מצבים שבהם היא באה כחובה, בצמוד לחטאת העוף.
כיצד מקריבים את עולת העוף
עבודת הדם בעולת העוף כוללת שני שלבים. תחילה המליקה, שהכוהן חותך את מפרקת העוף בציפורנו. אחריה בא המיצוי, סחיטת הדם על קיר המזבח, אותו מונח שפגשנו במשנה הקודמת. שימו לב להבדל מחטאת העוף: שם יש הזאה, זריקת דם, בין שני השלבים. בעולה אין הזאה כלל, אלא מליקה ומיד אחריה מיצוי הדם.
לאחר שמוצה הדם על המזבח, מוציא הכוהן את המוראה, הזפק של העוף, וזורק אותו אל מקום הדשן שבצד המזבח. כל השאר, הבשר, העור ואפילו הנוצות, עולה על המזבח ונשרף כליל. זה טבעה של עולה, בין מן הבהמה ובין מן העוף: היא עולה לשמים כולה. לא נשאר ממנה דבר לאכילה.
לשון המשנה
המשנה פותחת: "עולת העוף מועלין בה משהוקדשה", כלומר מרגע שהעוף נעשה הקדש כבר יש בו חיוב מעילה. ברגע שהבעלים ייחדו את התור או את בן היונה הזה לעולתו, כל הנהנה ממנו נכשל באיסור מעילה.
"נמלקה, הוכשרה להיפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים", משנעשתה המליקה עלה העוף למדרגת קדושה גבוהה יותר, בדיוק כפי שראינו בחטאת. מכאן ואילך הוא יכול להיפסל במגע טבול יום או מחוסר כיפורים, שני הסוגים שהתבארו במשנה הקודמת. "ובלינה", וכן הוא נפסל בלינה, כשהדם נשהה מעבר לזמנו ולא נסחט על המזבח בעתו.
וממשיכה המשנה: "מיצה דמה", סחט הכוהן את הדם על קיר המזבח, ובמעשה הזה מסתיימת עבודת הדם. מכאן והלאה, מלמדת המשנה, "חייבין עליה", שלושה חיובים: "משום פיגול", אם נעשתה העבודה במחשבה פוסלת; "נותר", אם אכל אדם ממנה לאחר שעבר זמן היתרה; "וטמא", אם אכל ממנה כשהוא עצמו טמא. העונש בכל שלושת המקרים הוא כרת. וכל זה אינו חל לפני המיצוי, שכן רק בסחיטה האחרונה הזאת נעשה הקרבן קרבן שהוקרב כהלכתו והתקבל.
מאימתי פוסקת המעילה?
"ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן", ודיני מעילה חלים בעולת העוף עד שתצא לבית הדשן, המקום המיוחד לאפר מחוץ לירושלים. כלומר, אפילו האפר עצמו נתון בדיני מעילה, עד שיסיים הכוהן את הוצאת הדשן כולה.
הטעם פשוט. העולה נשרפת כליל על המזבח, ולכן אין לה שלב שבו היא נעשית מותרת באכילה לכוהנים. ומכיוון שלא הגיעה מעולם לכלל היתר, אין המעילה מסתלקת ממנה גם לאחר שנשלמו כל חובות הקרבן. קדושתה מתלווה אליה עד אפרה, ואפשר לעבור על מעילה בהנאה ממנו. רק משהוצא האפר כולו למקומו, פוסק החיוב.