מעילה, פרק א, משנה ב. הפרק הראשון במסכת מעילה מתווה את הגבול שבין בשר שעדיין קנוי לשמו של הקדוש ברוך הוא, ובו נוהגים דיני מעילה, ובין בשר שכבר עבר לרשות הכוהנים, שאין בו מעילה. משנתנו עוסקת במקרה שבו נפסל הקורבן לפני הזריקה, והיא הבמה למחלוקת בין רבי אליעזר ורבי עקיבא.
חזרה על פסול יוצא
במשנה א למדנו את פסול יוצא, קורבן שיצא מן המקום שנקבע לו. הדם והאימורים (החלבים והאיברים המיועדים להקטרה על גבי המזבח) נפסלים ברגע שיצאו מחוץ לעזרה. בבשר, הגבול משתנה לפי סוג הקורבן: קודשי קודשים נאכלים רק בתוך העזרה עצמה, ולכן הוצאת בשרם מחוץ לכתליה פוסלת אותו מיד, ואילו קודשים קלים, שאכילתם בכל ירושלים, נפסלים רק ביציאה מתחומי העיר. ומשחל הפסול על הבשר, החזרתו למקומו אינה מועילה כלום; שוב לא ייאכל לעולם.
עוד למדנו שם, שכאשר היציאה אירעה לאחר הזריקה, אין הבשר עוד בכלל דיני מעילה. הטעם נעוץ בשאלת הבעלות: הזריקה מתירה את הבשר לכוהנים, ובאותו רגע הוא יוצא מרשות קודשי ה'. רק לאחר מכן בא הפסול. לפיכך מי שנהנה מאותו בשר אחר כך אינו נוטל מנכסי הקדוש ברוך הוא, ובמקום שאין נכסי ה' אין מעילה.
משנתנו שואלת על הסדר ההפוך: בשר קודשי קודשים שיצא מן העזרה לפני הזריקה, והוחזר לתוכה, ואחר כך נזרק הדם. האם יש בזריקה זו הועיל, שהרי הבשר כבר נפסל ולעולם לא ייאכל לכוהנים?
שיטת רבי אליעזר
המקרה: "בשר קודשי קודשים", בשר של הסוג החמור שבקורבנות, "שיצא לפני זריקת הדם", שהוצא מן העזרה קודם שנעשתה עבודת הזריקה, ובכך נפסל בפסול יוצא. אחר כך הוחזר הבשר לפנים, ורק לאחר מכן ניתן הדם על המזבח. רבי אליעזר פוסק "מועלין בו": דיני מעילה נוהגים כאן. הבשר כבר היה פסול בשעת זריקת הדם, ולכן לא העבירה אותה עבודה דבר לכוהנים; הבעלות נשארה של הקדוש ברוך הוא, ממש המצב שתיארה המשנה הראשונה.
ומוסיף רבי אליעזר: "ואין חייבין עליו", אין חיוב על בשר זה, "משום פיגול, נותר וטמא", אף במקום שנתקיימו בו נתוני אחד מאיסורים אלה. פיגול נוצר כאשר הכוהן מתכוון בשעת העבודה שחלק מן העבודה ייעשה לאחר זמנו, והאוכל בשר כזה חייב כרת. נותר הוא בשר שנשאר מעבר לזמן אכילתו, ואף עליו יש כרת. השלישי הוא בשר שנטמא במגע טומאה, והאוכלו חייב כרת אף הוא. כללו של רבי אליעזר: אין שלושת אלה חלים על קורבן שכבר נפסל מכיוון אחר. הזריקה כאן לא הועילה כלום, שהרי הבשר יצא מן המקום שהיה חייב להישאר בו; לכוהנים לא הותר לאכלו בשום פנים, מפני שהוא יוצא. בשר שנפסל תחילה אינו יכול לקבל אחר כך שם של פיגול, נותר או טמא, ולפיכך אין כאן כרת מטעמים אלה.
שיטת רבי עקיבא
פסיקתו של רבי עקיבא הפוכה: "אין מועלין בו". בשר של הסוג החמור שבקורבנות שיצא מן העזרה לפני הזריקה, הוחזר, ואחר כך ניתן דמו על המזבח, פטור מדיני מעילה. לדעתו לא הלכה עבודת הזריקה לאיבוד. אמת, אין בכוחה להתיר את הבשר באכילה לכוהנים, שהרי פסול נפרד מונע זאת. ואף על פי כן היא משיגה זאת: הבשר יוצא מרשות הקדוש ברוך הוא, ומשיצא, אין למעילה במה להיתפס.
ומכאן, "אבל חייבין עליו", חייבים עליו באמת, "משום פיגול, נותר וטמא". הואיל והזריקה נחשבת זריקה גמורה, חלים שלושת האיסורים הללו, והאוכל בשר זה באחד מן המצבים האלה חייב כרת.
ראיית רבי עקיבא
רבי עקיבא תולה את שיטתו במקרה מוכר. "אמר רבי עקיבא, והרי המפריש חטאתו ואבדה": אדם הפריש בהמה לחטאתו, ואבדה הבהמה. "והפריש אחרת תחתיה": הפריש אחרת במקומה. "ואחר כך נמצאת הראשונה": ואז נמצאה הראשונה. "והרי שתיהן עומדות": ושתיהן לפנינו. שתיהן נשחטו, ודמה של כל אחת נתקבל בכלי שלה, כך שכל אחת משתי מדות הדם ראויה לנתינה על המזבח.
"לא כשם שדמה פוטר", כשם שדמה של בהמה, בשעה שהוא ניתן על המזבח, פוטר "את בשרה", את בשרה שלה, מן המעילה, כדרך שהדבר בכל קורבן מקודשי קודשים לאחר זריקתו, "כך הוא פוטר", כך הוא פוטר גם "את בשר חברתה", את בשרה של החטאת השנייה. הואיל ושתיהן נשחטו ודמה של כל אחת היה כשר לעבודה, ההלכה רואה אותן כקורבן אחד, ונתינה אחת של דם מוציאה את בשרן של שתי הבהמות מרשות הקדוש ברוך הוא. שתי בהמות, זריקה אחת, ושתיהן פטורות.
"ואם פטר דמה", ואם דמה של בהמה אחת פטר "את בשר חברתה", את בשר חברתה, "מן המעילה", מדיני מעילה, אף שבשר החברה פסול עכשיו ולעולם לא יעלה על שולחן הכוהנים, "דין הוא שיפטור את בשרה": קל וחומר שנתינת דמה של בהמה על המזבח פוטרת את בשרה שלה, אף במקום שנפסל הבשר בפסול יוצא בהוצאתו מחוץ לעזרה.
העמד את שני המקרים זה בצד זה. בחטאת שאבדה, בשרה של הבהמה השנייה נפסל ברגע שדמה של הראשונה הגיע למזבח, ולא היה עומד לאכילת כוהנים בשום שלב. ואף על פי כן ההלכה פוטרת אותו מן המעילה, ומטעם אחד בלבד: נעשתה זריקה בבהמה האחרת. מעשה אחד זה הוציא את שתיהן מכלל דיני מעילה. משנתנו, לעומת זאת, עוסקת בבהמה אחת שבשרה נפסל בפסול יוצא קודם זריקת דמה, ואחר כך הוחזר לעזרה. אם זריקתה של חברתה מוציאה בשר פסול מן המעילה, קל וחומר שזריקתה שלה תוציא את בשרה שלה, אף שאין הכוהנים אוכלים אותו. זו סברתו של רבי עקיבא: פסול יוצא נועל את דלת האכילה לעולם, והזריקה שאחריו נועלת את דלת המעילה.