מעילה, פרק ו, משנה א. עד כאן עסקה המסכת במי שנהנה בעצמו מן ההקדש. הפרק הזה פונה לשאלה אחרת: מה הדין כשההנאה באה דרך אדם אחר, שליח שנשלח לעשות מלאכה בשביל משלחו? על מי חלה המעילה, על המשלח או על השליח?
שני כללים הסותרים זה את זה
ההלכה מכירה בכלל של "שלוחו של אדם כמותו". כשאדם ממנה אחר לעשות בשבילו מעשה, והשליח עושה אותו, המעשה נזקף לזכות המשלח. השליח הוא רק היד הארוכה שלו, בא כוחו.
לצידו עומד כלל המצביע בכיוון ההפוך: "אין שליח לדבר עבירה". אדם ששולח אחר לעבור עבירה, ואותו אחר הולך ועובר, האשמה נתלית במי שידיו עשו את המעשה ולא במי שנתן את ההוראה. מדוע? מפני שהשליח היה יכול לסרב לחלוטין. היה עליו לענות שאין הוא מקבל שליחויות מסוג כזה. משבחר להמשיך, העבירה נעשתה שלו, ועל חשבונו היא נחשבת.
משנתנו מלמדת כיצד נוהגים הכללים הללו בדיני מעילה.
מעילה יוצאת מן הכלל
"השליח שעשה שליחותו": שליח שהשלים את המלאכה שהוטלה עליו, ונתברר שאותה מלאכה כללה שימוש בהקדש, ההלכה היא "בעל הבית מעל". המשלח הוא זה שעבר על מעילה, ובשליח אין שום חיוב.
במבט ראשון יש כאן סתירה לכלל שהצבנו כרגע. שימוש בהקדש הוא בוודאי עבירה, והיינו מניחים שאף כאן אין שליחות. אלא שמעילה יוצאת מכלל זה. במעילה לימדה התורה שכל מה שעשה השליח נזקף על חשבון מי ששלחו, והאשמה היא של המשלח. פסוק הוא המקור ליציאה מן הכלל הזאת.
"לא עשה שליחותו, השליח מעל": אם סטה השליח ממה שהוטל עליו בדיוק, המעילה עוברת אליו. מן הרגע שיצא מגדר הרשאתו הוא חדל לשמש כידו של המשלח. מה שעשה, עשה מדעת עצמו, ואדם נושא לעולם באחריות למה שהוא עושה מדעת עצמו.
בשר וכבד
המשנה מביאה דוגמה לשליחות שהשתבשה. "כיצד?" בעל הבית אמר: "תן בשר לאורחים", והשליח הגיש להם כבד, "ונתן להם כבד". או להיפך: ההוראה הייתה "כבד", ויצא לשולחן בשר, "ונתן להם בשר".
בין כך ובין כך, כל זמן שאיש מן המעורבים לא ידע שהמאכל מוקדש, פוסקת המשנה "השליח מעל". המעילה היא של השליח. הואיל והשליחות לא נעשתה כפי שהוטלה, המעשה נתלה בו לבדו, והמשלח נשאר מחוצה לו.
כשכולם חייבים
המקרה הבא מוליד מעילה בשלוש דרגות. "אמר לו: תן להם חתיכה חתיכה", בעל הבית ציווה את שלוחו לתת לכל אורח חתיכה אחת. "והוא אמר: טלו שתים שתים", והשליח הכריז לפני האורחים שכל אחד ייקח שתיים. "והם נטלו שלש שלש", והאורחים לא שמעו גם לזה ולקחו שלוש כל אחד.
בהנחה שאיש מהם לא ידע שהבשר הקדש (וכדאי לחזור על כך: מעילה חלה רק בשימוש שלא במתכוון, כשהנהנה אינו מודע לקדושה), אז "כולן מעלו", כולם מעלו: בעל הבית, השליח והאורחים. והמשנה מחלקת את הדבר חתיכה חתיכה:
- החתיכה הראשונה נזקפת לבעל הבית. באותה חתיכה השליח העביר את הוראותיו נאמנה, ולכן המעשה זרם דרכו אל משלחו. בעל הבית אמר חתיכה אחת; האורחים אכן לקחו חתיכה ראשונה, ולקחו אותה על פי דברי השליח. אותה חתיכה היא מעילתו של בעל הבית.
- החתיכה השנייה נזקפת לשליח. הוא הורשה למסור חתיכה אחת ואמר להם שתיים. התוספת הזאת הייתה מעשה ידיו ובאחריותו, ולכן החתיכה השנייה היא מעילתו.
- החתיכה השלישית נזקפת לאורחים. איש לא אמר להם לקחת אותה. הם נטלו אותה מעצמם, ולכן הם נושאים בה בעצמם.
מעות מן החלון או מן הגלוסקמה
מקרה אחרון. בעל הבית שולח את שלוחו להביא כסף: "הבא לי מן החלון", מן הכוך שבחלון, או "מן הגלוסקמה", מן התיבה, ולקנות בו. השליח חוזר עם מעות, "והביא לו", ומתברר שהמעות הן הקדש, שנלקחו מאחד מאותם כוכים או מאותן תיבות, וכבר נעשתה בהן הקנייה.
ואפילו יטען בעל הבית אחר כך "לא היה בלבי אלא מזה" (לא נתכוונתי אלא לזה), כלומר אותו כוך מסוים או אותה תיבה מסוימת הם שעמדו לפניו במחשבתו, "והביא מזה", ושלוחו נטל מן האחר, ההלכה עומדת בעינה: "בעל הבית מעל". חיוב המעילה נופל על המשלח מן הרגע שהמעות הוצאו. כוונה שלא נאמרה בפה אין לה משקל בהלכה. לפי המילים שיצאו מפיו בפועל, השליחות נעשתה נאמנה, ולכן המעשה נזקף למי ששלחו, והחיוב מוטל על כתפיו.
אבל היכן שההוראה הייתה מדויקת, התוצאה מתהפכת. "אבל אם אמר לו: הבא לי מן החלון": בעל הבית נקב בכוך שבחלון, ושלוחו חזר עם מעות הקדש מן התיבה, "והביא לו מן הגלוסקמה". או להיפך: נקב בתיבה, "או מן הגלוסקמה", והשליח נטל מן הכוך שבחלון, "והביא לו מן החלון". בשני המקרים פוסקת המשנה "השליח מעל". הואיל וסטה ממה שנאמר לו, השליח נושא במעילה בעצמו.