מעילה, פרק ה, משנה א. מסכת מעילה עוסקת במעילה, כלומר בשימוש שלא כדין בנכסי הקדש, והפרק הנפתח כאן שואל מאימתי נעברה העבירה בפועל. תנאי אחד אינו משתנה: ההנאה שנטל האדם צריכה להיות בשווי פרוטה לפחות. מה שהמשנה באה לקבוע הוא אם ההנאה כשלעצמה משלימה את העבירה, או שצריך שההקדש גם יפסיד משהו בתוך כך.
שני הקצוות
נתחיל בשני המקרים הברורים. אם דבר ההקדש הוא מסוג הדברים שאין דרכם להיפגם בשימוש, אדם חייב במעילה משנהנה בשווה פרוטה, אף שהחפץ שווה בדיוק כפי שהיה שווה קודם. ואם החפץ הוא מסוג הדברים שמתבלים בשימוש, כך שהשימוש מפחית מערכם, אין מעילה עד שנפגם החפץ בשווה פרוטה בפועל.
בין שני הקצוות הללו יש קטגוריה שלישית, ובה שוכנת מחלוקת המשנה. מה דין חפץ שסופו להתבלות, חפץ שהשימוש בו גורם לשחיקה לאורך זמן, אך בשעת השימוש עצמה לא קורה שום דבר שניתן למדוד? האם נסווג אותו עם הדברים שאין בהם פגם, כך שההנאה לבדה מחייבת? או שנסווג אותו עם הדברים שמתבלים, כך שהחיוב ממתין עד שנגרם פגם של פרוטה בפועל?
לשון המשנה
"הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש", מי שנטל מנכסי הקדש הנאה בשווי פרוטה, "אף על פי שלא פגם", אף שלא נפגם דבר כלל, "מעל", חייב במעילה. המדובר בחפץ מן הסוג שאינו נפגם מיד בשעת השימוש, וההלכה הזו היא "דברי רבי עקיבא".
"וחכמים אומרים": "כל דבר שיש בו פגם", כל חפץ שדרכו להתבלות בשימוש רגיל, ובכלל זה חפץ ששחיקתו הדרגתית ולא מיידית, "לא מעל עד שיפגום": אין בו מעילה עד שהשימוש הפחית מערכו פרוטה. "וכל דבר שאין בו פגם", כל חפץ שאינו מתבלה כלל בשימוש הרגיל, "כיון שנהנה מעל": מרגע שנהנה בשווה פרוטה נשלמה העבירה, ואין צורך בשום הפסד להקדש.
דברים שאינם נפגמים
המשנה מביאה דוגמאות: "כיצד?", באיזה אופן? "נתנה קטלה בצוארה", אשה שמה על צווארה קטלה (ענק) של הקדש; "טבעת בידה", ענדה טבעת של הקדש; "שתת בכוס של זהב", שתתה בכוס זהב של הקדש. "כיון שנהנית מעלה": משנהנתה בשווה פרוטה מעלה, שכן אף אחד מן החפצים הללו אינו מאבד דבר מחמת שימוש כזה.
ומכיוון שאין כאן הפסד שניתן למדוד, מודדים את ההנאה: כמה היה אדם משלם על הזכות לענוד את התכשיט הזה לשמחה? אם התשובה מגיעה לשווה פרוטה, נעשתה מעילה.
דברים שנפגמים
עכשיו מציגה המשנה את המצב ההפוך. "לבש בחלוק", לבש חלוק של הקדש על גופו; "כסה בטלית", התכסה בטלית של הקדש כבגד עליון; "ביקע בקרדום", ביקע עצים בקרדום של הקדש. בשלושת המקרים "לא מעל עד שיפגום": אין מעילה עד שהשימוש הפחית מן החפץ שווה פרוטה.
כאן אף רבי עקיבא מסכים, לפי שבכל אחד מן המקרים הללו החפץ נפגם ממש בשימוש אחד. בגד הנלבש על הגוף עצמו סופג זיעה ונשחק בכל לבישה, והרי הוא בגד משומש ושווה פחות. טלית הנלבשת מלמעלה חשופה לפגעי האוויר ומתחככת בכל מה שהיא נוגעת בו. וקרדום מתקהה מעט בכל הכאה והכאה.
מקום המחלוקת
אם כן, במה נחלקו רבי עקיבא וחכמים למעשה? נתבונן בבגד הנלבש כשכבה אמצעית. בגד שעל העור, הכל מודים שנפגם; בגד שמלמעלה, הכל מודים שנפגם. הבגד האמצעי הוא בדיוק המקרה הגבולי: היום לא קורה בו שום דבר שניתן למדוד, ואולם עם הזמן ודאי תהיה בו שחיקה.
רבי עקיבא מעמיד את הבגד האמצעי בין הדברים שאין בהם פגם: נזק שיתגלה רק לעתיד אינו נזק בהווה, ולפיכך אין לו חלק ביצירת החיוב. מיד כשנהנה אדם שווה פרוטה מלבישת הבגד, נעשתה מעילה. וחכמים משייכים את אותו בגד עצמו לקטגוריה של דברים שמתבלים, שהרי התבלות היא באמת דרכו של בגד כזה. לדעתם, כל זמן שלא נגרע ערך מן הבגד האמצעי, לא נעשתה מעילה.
אותה הבחנה בקרבן
המשנה מסיימת בהבחנה מקבילה בבהמת הקדש, ובמדויק בחטאת שנפל בה מום. קרבן בעל מום אינו עולה על המזבח; פודים אותו, ודמי הפדיון הולכים לבית המקדש לקניית קרבן אחר במקומו.
"תלש מן החטאת כשהיא חיה": התולש שיער מחטאת כזו בחייה אינו מתחייב, "לא מעל עד שיפגום", עד שהשווי שנטל ממנה מגיע לשווה פרוטה. מכיוון שבהמה זו עומדת לפדיון, כל מה שמוריד ממחירה מוריד מן הסכום שההקדש יקבל בסופו של דבר. לפיכך דינה כדין החלוק והטלית והקרדום: המעילה מתחילה רק במקום שנגרם הפסד ממשי של פרוטה.
"כשהיא מתה", אבל אם תלש את השיער לאחר שמתה הבהמה, "כיון שנהנה מעל", משנהנה בשווה פרוטה מעל, ואין צורך בפגימה. בהמה מתה אינה נפדית עוד, ולכן לא נשאר בה ערך שיכול להיפסד ואין מה לפגום בה. הרי היא עם הקטלה והטבעת וכוס הזהב, שבהם ההנאה לבדה משלימה את העבירה.