מעילה, פרק ג, משנה א. הפרק פותח בדיון בדברי קדושה שדין מעילה מן התורה אינו חל עליהם, ואף על פי כן לא התירו בהם חכמים הנאה. מעמדם מסוכם בלשון "לא נהנין ולא מועלין": אסור ליהנות מהם, אך מי שנהנה אינו חייב במעילה. כיוון שאיסור ההנאה בהם הוא מדברי חכמים ולא מן התורה, אין מביאים עליהם קרבן מעילה.
המשנה פותחת בחמש חטאות המתות, חמישה קרבנות חטאת שסופם מיתה. יש בהם חידוש גדול לעומת דרך הטיפול הרגילה בקרבן שאינו יכול להיקרב. הכלל הוא שאין מאבדים קדשים: מוציאים את הבהמה למרעה עד שייפול בה מום, ואז פודים או מוכרים אותה, והכסף מופנה לקרבן אחר. חמש אלה הן היוצאות מן הכלל. הלכה למשה מסיני מלמדת שאין המום מועיל להתירן בפדיון, אלא הן מתות. משנתנו באה לברר אם יש בהן דין מעילה.
שלושת המקרים הראשונים
"ולד חטאת": בהמה שנולדה לאם שהוקדשה לחטאת. "ותמורת חטאת": בהמה שהוחלפה בחטאת. תמורה היא כשהבעלים מבקש להחליף בהמת חולין בבהמה מוקדשת. התורה אסרה את ההחלפה הזאת, והתוצאה היא ששתי הבהמות קדושות: הראשונה אינה מאבדת כלום ממעמדה, והבאה בעקבותיה קונה קדושה לצידה. "וחטאת שמתו בעליה": חטאת שבעליה נפטר בטרם הובאה. בשלושתן פוסקת המשנה "ימותו", סופן במיתה.
ומהי המיתה הזאת למעשה? אין מוציאים את הבהמות הללו למרעה עד שייפסלו, כדרך שעושים בקרבן פסול רגיל, וגם אין הורגים אותן בידיים. כונסים אותן למקום צר ואין נותנים להן מאכל ומשקה, ומניחים להן למות מעצמן.
מדוע אין אחת מהן ראויה להקרבה
ולד חטאת אינו יכול לשמש חטאת, שכן מעולם לא הוקדש לכפר על חטאו של אדם. קדושתו באה לו בירושה מאמו, ואין מאחוריה מעשה הקדשה.
גם התמורה אינה ראויה לשמש חטאת. קדושתה נוצרה במעשה ההחלפה שאסרה התורה, ואין קדושה שנוצרה בעבירה הולכת ומכפרת על עבירה אחרת.
חטאת שמתו בעליה אינה נקרבת, לפי שאין עוד מי שיתכפר. אדם שנפטר אין בו יכולת לקבל כפרה.
ומאחר ששלושתן אינן ראויות להקרבה ואף אינן ניתנות לפדיון, מניחים אותן שימותו.
עוד שני מקרים: החטאת שאבדה
שלוש מן החמש נמנו. עוברת המשנה לשתיים הנותרות, ובשתיהן מדובר בחטאת שאבדה, ונוסף על כך נפל בה פסול.
הרי התמונה. הבהמה הוקדשה לחטאת ואחר כך אבדה. הפריש הבעלים בהמה שנייה במקומה, וקודם שהקריב את השנייה נמצאה הראשונה. עכשיו יש בידו שתי בהמות: הראשונה, שקדושה עליה אך אבדה ואף נוסף בה פסול שני, והשנייה שהופרשה תחתיה.
ומהו אותו פסול נוסף? החטאת שמדובר בה היא עז או כבשה, ובהמה כזאת כשרה רק בתוך שנתה הראשונה, ומשעברה שנתה שוב אינה נקרבת. אלא שהגיל לבדו אינו מחייב מיתה, ואף האבדה לבדה אינה מחייבת. רק שילוב השניים, בהמה שאבדה עד שהוצרך להפריש אחרת תחתיה, יחד עם פסול הפוסל אותה מהקרבה, הוא שמעביר אותה למחיצת החטאות שסופן מיתה.
ובלשון המשנה: "שעברה שנתה", חטאת שעברה עליה שנתה, כלומר שהיא כבר בת יותר משנים עשר חודש, ובנוסף, כמתואר, אבדה ולאחר מכן נמצאה. "ושאבדה ונמצאה בעלת מום": או לחלופין חטאת שאבדה, וכשנמצאה נמצא בה מום. כאן הגיל אינו מעכב, שהרי היא עוד בתוך שנתה, והבעיה היא המום. אף כאן המום בצירוף האבדה, שבמהלכה הופרשה בהמה שנייה תחתיה, הוא היוצר את הבעיה ומחייב שהבהמה הזאת תמות.
אם כבר נתכפרו הבעלים
"אם משכיפרו הבעלים, תמות": אם לאחר שנמצאה הבהמה האבודה הלך הבעלים ונתכפר בבהמה השנייה, הראשונה מתה. בשני המקרים שלפנינו יש חטאת ראשונה שנפלו בה שני חסרונות, האבדה ועימה הגיל או המום, ובינתיים באה כפרת הבעלים בבהמה אחרת.
"ואינה עושה תמורה": בהמה כזאת אינה עושה תמורה. אם יאמר הבעלים על בהמה אחרת שהיא תמורתה, אין הבהמה האחרת קונה קדושה כלל.
"ולא נהנין ולא מועלין": אסור ליהנות ממנה, ומכל מקום מי שנהנה אינו במעילה ואינו מביא קרבן מעילה. הדברים מצטרפים זה לזה. הבהמה הזאת עומדת למיתה. לעולם לא תגיע למזבח ולעולם לא תיהפך לכסף. קדושתה, למעשה, אזלה, ולפיכך אינה עושה תמורה ואין בה מעילה. ואף על פי כן אסרו חכמים ליהנות ממנה.
אם עדיין לא נתכפרו הבעלים
כל האמור עד כה הוא כשהבעלים, לאחר שמצא את הבהמה שאבדה ונעשתה בעלת מום או שעברה שנתה, הלך והקריב את החטאת השנייה. אבל אם עדיין לא הקריבה, פתוחות לפניו דרכים אחרות.
"אם עד שלא כיפרו הבעלים": אם עדיין לא נתכפר הבעלים בחטאת השנייה, והוא רוצה לעשות משהו בבהמה הראשונה, אז "תרעה עד שתסתאב", מוציאים אותה למרעה עד שייפול בה מום, "ותימכר ויביא בדמיה אחרת", ואז מוכרים אותה ובכסף קונים חטאת חדשה. בשלב הזה אין הבהמה שייכת לחטאות שסופן מיתה. אין היא אלא חטאת פסולה, פסולה מחמת גילה או מחמת מומה, ובעליה עדיין ממתין לכפרתו.
"ועושה תמורה ומועלין בה": כיוון שחטאת כזאת ניתנת להימכר גם משנעשתה בעלת מום ואינה עומדת למיתה, ממשיכים לחול עליה דיני הקרבנות הרגילים. לפיכך, אם אמר הבעלים על בהמה אחרת שהיא תמורתה, נעשית אותה בהמה תמורה ממש, שהרי הראשונה עדיין קדושת קרבן עליה ועדיין לא באה כפרה. וגם דין מעילה חל בה מן התורה: הנהנה ממנה עבר ומביא קרבן מעילה.
הכלל אחיד בכל הדיון. כל מקום שהבהמה עדיין ניתנת להימכר ודמיה מופנים לקרבן אחר, קדושת הקרבן קיימת בה במלואה, ולפיכך חלים בה גם תמורה וגם מעילה מן התורה. וכל מקום שהבהמה עומדת למיתה, אין לקדושה הזאת עוד מוצא, ולא נשאר אלא איסור הנאה מדברי חכמים.