מעילה, פרק ב, משנה א. הפרק הראשון עסק בקרבנות שנפסלו, ובכל מקרה ומקרה שאל אם דיני מעילה עודם חלים עליהם. פרק זה פונה לקרבנות כשרים לגמרי, ומלווה אותם לאורך העבודה: באיזה שלב נכנס הקרבן לכלל מעילה, באיזה שלב הוא יוצא מכלל מעילה, ואילו הלכות נוספות נתלות בו בדרך.
הנושא כאן הוא חטאת העוף, חטאת הבאה מן העוף, תור או בן יונה. זהו קרבנו של מי שחייב חטאת ואין ידו משגת לקנות בהמה. ברשימה נמנים מצורע שנרפאה צרעתו ואין ידו מגיעה לחטאת הרגילה, יולדת, זב או זבה, ונזיר שנטמא בטומאת מת.
שלושת שלבי עבודת הדם
בקרבן עוף, העבודה הנעשית בדם מתחלקת לשלוש פעולות.
- מליקה. זו צורת השחיטה המיוחדת לעופות בלבד. הכוהן עומד מאחור וחותך בציפורן אגודלו, מעביר אותה בעורף העוף.
- הזאה. הכוהן אוחז בעוף עצמו, מעלה ומוריד אותו בתנועת הזאה, והדם ניתז ממנו על המזבח.
- מיצוי. הכוהן מצמיד את בית השחיטה לקיר המזבח וממצה את הדם שנשאר בפנים, ומניחו לזרום כלפי היסוד.
לאחר שנשלמה עבודת הדם, חטאת העוף נאכלת לכוהנים. אין שום חלק ממנה נשרף על המזבח.
מרגע ההקדש
הדין הראשון במשנה הוא "חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה", כלומר המעילה חלה בחטאת העוף מן הרגע שהוקדשה. משעה שהבעלים ייחדו עוף מסוים זה לחטאתם, יש בו קדושה, והנהנה ממנו מעל. הדבר נובע מן הכלל שכבר למדנו: חטאת היא מקודשי הקודשים, דרגת הקדושה החמורה יותר, וקרבנות שבדרגה זו נכנסים לכלל מעילה מיד.
"נמלקה": מה מוסיפה המליקה
"נמלקה, הוכשרה להיפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה." משנעשתה המליקה, העוף עולה לדרגת קדושה נוספת, ועם זה באה גם פגיעוּת חדשה: מכאן ואילך הוא עשוי להיפסל בשלוש דרכים.
הראשונה, נגיעתו של טבול יום. אדם זה נטמא, טבל במקווה באותו יום, וכעת הוא ממתין רק לערב שמש, לשקיעת החמה, כדי להשלים את טהרתו. שריד של טומאה נשאר עמו עד צאת הכוכבים, ובשעות הללו נעולים לפניו גם קודש וגם תרומה, בין לאכילה בין לנגיעה. אם נגעה ידו בהם בעוד יום, נפסלו ואין אדם רשאי לאוכלם.
השנייה, נגיעתו של מחוסר כיפורים, מי שכפרתו עדיין חסרה. זב, זבה, מי שנרפא מצרעתו או יולדת כבר טבלו אפשר, וכבר העריב עליהם השמש, ואף על פי כן הקרבנות המשלימים את תהליך הטהרה עוד לא הובאו. עד שיוקרבו אותם קרבנות, אין הטהרה שהם שואפים אליה מצויה בידם במלואה.
השלישית היא לינה, דם שעבר זמנו. אם הגיע הלילה והדם עדיין לא ניתן על המזבח, נפסל הדם בכך, והקרבן כולו נפסל עמו.
נמצא שהמליקה מחדשת שתי מציאויות במכה אחת. מאותה שעה ואילך יכולים מחוסר כיפורים או טבול יום לפסול את העוף בנגיעה בלבד, ומאותה שעה ואילך נושא הדם זמן קצוב שפג עם פוג היום.
"הוצה דמה": לאחר שניתן הדם על המזבח
"הוצה דמה, חייבין עליה משום פיגול, נותר, וטמא." משניתן הדם על המזבח, חלה כרת על אכילת בשר הקרבן הזה בכל אחד משלושת המצבים שבהם איסורים אלו נכנסים לתוקף.
- פיגול. אם הכוהן המולק התכוון שייאכל העוף מחוץ לשעות שנקבעו לו, נעשה הקרבן פיגול. משהגיע הדם למזבח, האוכל מקרבן כזה חייב כרת.
- נותר. ואם לא נפסל בכוונה כזאת, אלא שאדם אכל מבשרו לאחר שכלו השעות המותרות, זהו נותר, וגם כאן חלה כרת.
- טמא. ומי שהוא עצמו טמא ואכל מבשר זה, אף הוא חייב כרת.
וזו הנקודה המכרעת בשלושת המקרים: חיוב הכרת מתחיל רק לאחר שניתן הדם על המזבח.
"ואין בה מעילה"
מילות הסיום של המשנה הן "ואין בה מעילה". מרגע שהגיע הדם למזבח, בשר חטאת העוף עומד מחוץ להלכות מעילה. הוא נהפך למאכל שהכוהנים זכאים לאוכלו, ובכל מקום שהאכילה מותרת, אין למעילה על מה לחול.