מסכת מעילה, פרק א, משנה א. המסכת עוסקת באיסור מעילה: הנאה או שימוש בדברים שהוקדשו כבר לשמים. הפרק הראשון מסרטט אילו דברים שהוקדשו נשארים קניינו הבלעדי של המקום ולכן מועלים בהם, ואילו דברים יצאו כבר מן המעמד הזה. המשנה הראשונה מחילה את השאלה הזאת על קרבנות שהוקרבו שלא כהלכתם.
מהי מעילה?
מעילה נעשית כשאדם נהנה בשוגג מן ההקדש, או מוציא דבר של הקדש מרשות ההקדש. זהו איסור מן התורה, והעובר עליו מתחייב בשלושה דברים:
- עליו להשיב להקדש את שווי החפץ או את שווי ההנאה שנטל.
- מוסיף חומש. בכל התורה החומש נמנה מן הסך הכולל שלאחר התוספת, ולכן מי שנהנה במאה משלם מאה ועשרים וחמש, שהם למעשה רביע נוסף על הקרן.
- מביא קרבן, אשם מעילות.
בשלושת אלה מתכפר לו על מה שעשה.
שני סוגים של קודשי ה'
התורה מדברת על מי שמועל ב"קודשי ה'", ובכלל זה שני סוגים.
קודשי בדק הבית: נכסים שהוקדשו לצורך אחזקתו ותיקונו של בית המקדש. דבר כזה נמכר והכסף הולך לצורכי הבניין. מה שרובץ עליו הוא קדושת דמים. המקדיש אינו משאיר לעצמו שום חלק בו, והוא של הקדוש ברוך הוא לבדו, ולפיכך מועלים בו מן הרגע שהוקדש.
קודשי מזבח: דברים שהוקדשו להקרבה על גבי המזבח. יש בהם קדושת הגוף, קדושת החפץ עצמו, וגם קדושת דמים. ובתוך הסוג הזה שתי דרגות: קודשי קודשים, שקדושתם חמורה, וקודשים קלים, שקדושתם פחותה, הכול לפי הקרבן המובא.
קודשי קודשים וקודשים קלים
בהמה שהוקדשה לקרבן מקודשי הקודשים, אין לבעליה שום חלק בה. הבהמה של הקדוש ברוך הוא לגמרי, ומועלים בה. אמת שהכוהנים אוכלים חלקים מקרבנות אלו, אך מה שהם אוכלים בא להם במתנה משמים, משולחן גבוה. נמצא שהבהמה קניינו הבלעדי של המקום משעה שהוקדשה, ודין מעילה חל בה.
עם זריקת הדם על המזבח זוכים הכוהנים בזכות לאכול את חלקם, ומאותה שעה חדל הבשר להיות של הקדוש ברוך הוא לבדו, ואין מועלים בו עוד. האימורים, שגורלם לאישי המזבח, נשארים של המקום לבדו, ודין מעילה ממשיך לחול בהם.
בקודשים קלים הדין שונה, שהרי בשרם הולך לבעלים. הקדשת בהמה כזאת אינה מוסרת אותה לקדוש ברוך הוא לבדו, וכל זמן שכך אין מועלים בה, אף על פי שהוקדשה לקרבן. רק לאחר זריקת הדם, כשהאימורים מוכנים למזבח, הרי האימורים של המקום לבדו, ובהם בלבד חלים דיני מעילה. שאר הבשר, שהבעלים אוכלים אותו או שהוא נמסר לכוהן, לא היה מעולם חלקו הבלעדי של הקדוש ברוך הוא, ואין מעילה נתפסת בו כלל.
שוגג ומזיד
דיני מעילה שנתבארו לעיל נאמרו רק במי שמעל בהקדש בשוגג. המועל במזיד אינו חייב לשלם על ההנאה שנטל, ולא חומש, ולא להביא אשם מעילות. אבל חייב הוא לשלם להקדש על כל הפסד שגרם, בנזק או בשחיקה. ושים לב להבדל: כאן התשלום נמדד לפי הפחתת השווי, ולא לפי ההנאה שנהנה.
ומה עונשו של המועל במזיד? בזה יש מחלוקת: יש אומרים שחייב מלקות, ויש אומרים שדינו מיתה בידי שמים. הצגתנו כאן הולכת לפי הדעה של מלקות, וכן ההלכה המקובלת.
מעילה כשינוי מעמד
הגמרא מבינה את הלשון "מעל" כלשון שינוי, סטייה ממצב אחד למצב אחר. ומכאן למדו שמעשה המעילה עצמו משנה את מעמדו של החפץ: קדושתו יוצאת ממנו, והבעלות עוברת למי שמעל בו. וכיוון שהחפץ שלו עכשיו, אי אפשר למעול בו פעם שנייה.
אבל כל זה בדברים שיש בהם קדושת דמים בלבד, כגון הקדשי בדק הבית. דברים שיש בהם קדושת הגוף, כגון קרבנות, קדושתם נשארת בהם אף לאחר שמעלו בהם.
מסגרת המשנה שלנו
משנתנו עוסקת בקודשי קודשים. דין מעילה חל בקרבנות אלו, והדבר האחד שמפקיע את חלקי הכוהנים מן החיוב הזה הוא זריקת הדם על המזבח, שמאז חדל הבשר להיות של המקום לבדו.
קודשי קודשים טעונים שחיטה וקבלת הדם בכלי שרת בצפון העזרה שבבית המקדש. נעשתה אחת משתי העבודות הללו בדרום, הקרבן פסול ואין בו שום היתר. באופן כזה אין הכוהנים זוכים לאכול את הבשר, והאימורים אינם עולים לאישי המזבח, ונמצא שהבהמה ממשיכה להיות של הקדוש ברוך הוא לבדו. ואת המקרים האלה בדיוק מונה המשנה מכאן ולהלן.
המשנה
"קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם", קרבנות שקדושתם חמורה שנשחטו בדרום העזרה, ושחיטה זו פוסלת אותם. ובהם אומרת המשנה "מוֹעֲלִין בָּהֶן", יש בהם דין מעילה, והנהנה מהם מתחייב.
והחידוש כאן: אף שהשחיטה הזאת לא הועילה כלום והקרבן פסול, אין אנו רואים את הבהמה כמי שמתה בדרך שאינה כשרה, כנבילה או כבהמה שנחנקה, שבהן אין דין מעילה. השחיטה בדרום היא בסופו של דבר דרכם הראויה של קודשים קלים, ולכן אין מעשה שחיטה כזה נחשב חסר ערך לגמרי. משום כך בהמת קודשי קודשים שנשחטה במקום שאינו נכון, שלא כבהמה שנחנקה, יש בה חיוב מעילה.
"שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן", השחיטה בדרום וקבלת הדם בצפון. "אוֹ בַּצָּפוֹן וְקִבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם", או להיפך, שחיטה בצפון וקבלה בדרום. בין כך ובין כך הקרבן פסול, ומועלים בו. שהרי היתר האכילה לכוהנים, שהוא המפקיע את חיוב המעילה, תלוי בכך ששתי העבודות, השחיטה וקבלת הדם, נעשו בצפון.
"שְׁחָטָן בַּיּוֹם וְזָרַק בַּלַּיְלָה", השחיטה הייתה ביום כדינה, אך הדם נזרק על המזבח לאחר שחשך, וזה פוסל את הקרבן. "בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם", ולהיפך, שהשחיטה עצמה הייתה בלילה, וזה כשלעצמו פסול, והדם נזרק ביום. "אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ", או ששחט במחשבה שייאכל הבשר לאחר זמנו או מחוץ למקומו, מחשבה שאף היא פוסלת את הקרבן. בכל אלה "מוֹעֲלִין בָּהֶן", מועלים בהם.
הכלל העובר בכל המקרים הללו: שחיטה פסולה אינה מפקיעה מן הבהמה את קדושתה. היא נשארת במעמדה המקודש, הבשר אינו נעשה מותר לכוהנים, ולפיכך האוכל ממנו עובר על איסור מעילה.
כללו של רבי יהושע
"כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ", רבי יהושע מנסח כלל: "כֹּל שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים", כל בשר של קודשי קודשים שהגיע בשלב מסוים למצב שבו היה ראוי לכוהנים לאוכלו, "אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ", אין בו דין מעילה, ואף אם נפסל הקרבן לאחר מכן. שאם השחיטה והזריקה נעשו כדינן וזכו הכוהנים באכילה, שוב אין הקרבן חוזר לדין מעילה, שכן ברגע שבא אותו היתר חדל הבשר להיות קניינו הבלעדי של המקום.
"וְשֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים", ובשר שלא הגיעה לו שעת היתר כזאת לכוהנים, לפי שנפסל לפני כן: "מוֹעֲלִין בָּהּ", מועלים בו.
"אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים?" איזה בשר זכה לשעת היתר כזאת, ולכן אין בו מעילה אף שנאסר אחר כך? "שֶׁלָּנָה", בשר שנעשה ראוי ואחר כך נשאר בלילה מעבר לזמנו המותר; "וְשֶׁנִּטְמְאָה", בשר שנטמא; "וְשֶׁיָּצְאָה", בשר שיצא מחוץ לעזרה. כל אחד מן הפסולים הללו מונע מן הכוהנים לאכול, ואף על פי כן הנהנה ממנו אינו עובר על מעילה, שהרי כבר באה שעת היתר לכוהנים. באותה שעה יצא הבשר מכלל קודשי ה', ואין דיני מעילה אוחזים בו עוד.
"אֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים?" איזה בשר לא הייתה לו שעת היתר כלל, ולכן הוא נשאר קניינו של המקום ודין מעילה חל בו? "שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ", שנשחטה במחשבה לאוכלה לאחר זמנה; "חוּץ לִמְקוֹמָהּ", או במחשבה לאוכלה מחוץ למקומה הראוי; "וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ", או שאנשים הפסולים לעבודה בבית המקדש קיבלו את דמה או זרקו אותו. בין שהפסולים קיבלו את הדם וכוהנים כשרים זרקו, ובין שהכשרים קיבלו והפסולים זרקו, הקרבן פסול. נמצא שהזריקה אינה מתירה את הבשר לכוהנים, הבשר נשאר קניינו הבלעדי של הקדוש ברוך הוא, ואיסור מעילה עומד בתוקפו במלואו.