מכות, פרק ג', משנה ט"ו. לאחר שסיימנו לדון באופן שבו ניתנות המכות, עוברת המשנה לעסוק במה שמתרחש לאחר קבלת המכות, ומכאן אל השכר הצפוי לפורש מן העבירה.
"כל חייבי כריתות שלקו - נפטרו ידי כריתתן":
כל אלה שחייבים בעונש כרת - להיכרת מן השמיים ולא לזכות לחיי העולם הבא - אם לקו בבית דין, נפטרו מעונש הכרת שלהם. מנין? "שנאמר: 'ונקלה אחיך לעיניך'" - כלומר שאחיך נעשה קל ומבוזה בעיניך. מכיוון שהפסוק מכנה את הנלקה "אחיך", למדים אנו שלאחר שלקה הרי הוא שוב כאחיך, חבר מלא בעם ישראל, ואינו כפוף עוד לכרת. אלו דברי רבי חנניה בן גמליאל.
מידה טובה מרובה ממידת הפורענות:
רבי חנניה בן גמליאל ממשיך ברעיון נוסף הקשור לכך: "מה אם העובר עבירה אחת נותן נפשו עליה" - אם אדם שעבר עבירה אחת שחייבים עליה כרת נפשו נלקחת ממנו ואינו זוכה בגללה לחיי נצח, "העושה מצווה אחת - על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו": המקיים מצווה, ואפילו מצווה אחת בלבד, ודאי יזכה לשכר נצחי גדול על נפשו. יסוד הדברים: המידה הטובה, שבה מודד הקדוש ברוך הוא לבני אדם לטובה, גדולה ממידת הפורענות.
רבי שמעון: "ממקומו הוא למד":
רבי שמעון לומד את הדבר מן הפרשה העוסקת בחיובי כרת - פרשת עריות, שבה מרוכזים חיובי כרת רבים יותר מבכל מקום אחר. מאותה פרשה עצמה ניתן ללמוד את הדבר:
"שנאמר: 'ונכרתו הנפשות העושות'" - כל העובר על אחד מאיסורי העריות מתחייב כרת.
"ואומר: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'" - בתחילת אותה פרשה, בתיאור האיסורים הבאים, נאמר שהאדם "יעשה אותם" וחי בהם. ומהי ה"עשייה" האמורה כאן? עצם הימנעותו מן העבירות נחשבת לו כמצווה שעשה.
מכאן: "כל היושב ולא עבר עבירה - נותנין לו שכר כעושה מצווה". אף שלא עשה מעשה כלל ונותר במעמד פסיבי, נותנים לו שכר כאילו קיים מצווה בפועל.
רבי שמעון בר רבי: קל וחומר מן הדם:
רבי שמעון, בנו של רבי, מביא דוגמה נוספת לרעיון זה: "רק חזק לבלתי אכול הדם" - האדם נדרש להתחזק שלא לאכול, וביתר דיוק שלא לשתות, את הדם, "כי הדם הוא הנפש" - הדם הוא כוח הנפש של הבהמה. ומכאן קל וחומר: "ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה בו - הפורש ממנו מקבל שכר", שהרי הדם הוא דבר שנפשו של אדם נגעלת מאכילתו, ואף על פי כן המונע עצמו ממנו מקבל שכר על כך.
"גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן - הפורש מהן על אחת כמה וכמה" - בעבירות שהאדם מתאווה להן וחומד אותן, הפורש מהן ושומר עצמו מלעשותן, כל שכן שיקבל שכר: "שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות". זכות זו תעמוד לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אם על הפרישה מן הדם, שאין אדם מתאווה לשתותו כלל, מקבל שכר - על אחת כמה וכמה בדברים שהאדם מתאווה להם והוא מונע עצמו מלעשותם, שתעמוד לו הזכות לכל הדורות הבאים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חייבי כריתות שלקו בבית דין נפטרו מעונש הכרת ושבים להיות "אחיך" לכל דבר; כי המידה הטובה מרובה ממידת הפורענות, ולפיכך שכרו של עושה מצווה אחת גדול מעונשו של עובר עבירה אחת; כי הנמנע מן העבירה נוטל שכר כעושה מצווה, כנלמד מן הפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"; ולבסוף, בקל וחומר מן הדם, שהפורש מן העבירות שנפשו מתאווה להן מזכה בשכרו את עצמו ואת דורותיו עד סוף כל הדורות.