לפנינו משנה י' בפרק א' של מסכת מכות, העוסקת בדינו של מי שנגמר דינו וברח, בסמכות הסנהדרין בארץ ובחוץ לארץ, ובשאלת תדירותו של עונש המוות בישראל.
"מי שנגמר דינו וברח":
המשנה פותחת: "מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו בית דין - אין סותרים את דינו". אדם שנגמר דינו בבית דין ונשפט כאשם ברצח, וברח, ולאחר מכן הובא שוב לפני אותו בית דין עצמו - אין דנים את המקרה מחדש ואין מבטלים את פסק הדין שנקבע, אלא ממשיכים ומוציאים לפועל את הדין שכבר הוכרע.
ההמשך: "כל מקום שעמדו שנים ויאמרו: מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו - הרי זה יהרג". די בכך ששני עדים מדווחים על קיומו של פסק הדין ומציינים מי היו העדים שהעידו על פשעו, ועל סמך דיווח זה בלבד הוא נהרג.
דיוק הגמרא בין שני חלקי המשנה:
הגמרא עומדת על השינוי שבין שתי האמירות: בחלקה הראשון נקטה המשנה "אותו בית דין" דווקא, ובחלקה השני הרחיבה ואמרה "כל מקום". הגמרא מבארת (וכן פירש רש"י) שאין כאן סתירה, אלא שני מצבים שונים:
מחוץ לארץ לארץ ישראל: החלק הראשון מדבר במי שנשפט במקורו בחוץ לארץ ובא לארץ ישראל. אם הובא לפני אותו בית דין ממש - אין טורחים לדון בעניין מחדש. אך אם בא לפני בית דין אחר - פותחים את הדין מחדש, שכן אפשר שזכותה של ארץ ישראל תעמוד לו ויידון לכף זכות.
מארץ ישראל לחוץ לארץ, או בתוך חוץ לארץ עצמה: כאן נאמר "כל מקום" - בכל מקום שבו מדווחים כי כבר נשפט ונגמר דינו למיתה, ממיתים אותו על סמך אותו פסק דין.
"סנהדרין נוהגת בארץ ובחוץ לארץ":
קביעה זו נחוצה להבנת האמור לעיל: הסנהדרין יכולה להטיל עונש מוות גם בארץ ישראל וגם בחוץ לארץ. אולם תנאי הוא שהסנהדרין עצמה תהיה יושבת בארץ ישראל - כל עוד היא יושבת בלשכת הגזית שבבית המקדש, יש כוח לדין מחוץ לארץ ישראל באותו זמן; ואם לא, אין.
תדירותו של עונש המוות:
מכאן עוברת המשנה לדון בשאלה כמה שכיח ראוי שיהיה עונש המוות:
"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית" - בית דין המוציא להורג אדם אחד אף פעם בשבע שנים נחשב בית דין הרסני.
רבי אלעזר בן עזריה נוקט עמדה קיצונית יותר: "אחד לשבעים שנה" - אף בית דין שהרג פעם אחת בשבעים שנה נחשב חבלני.
רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: "אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם לעולם". כיצד ייתכן? הגמרא מבארת שהיו מציגים לעדים שאלות שקשה עד מאוד לענות עליהן - חקירה מפורטת בכל הפרטים הצדדיים, כגון במה היו האנשים לבושים וכיוצא בזה, ובדרך זו לא היה עד שיכול לעמוד בחקירה.
רבן שמעון בן גמליאל משיב להם: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" - אם הטלת עונש המוות תיעשה קשה כל כך, ירבו הרוצחים בישראל, שכן תוסר ההרתעה הנובעת מעצם האפשרות לגזור עונש מוות.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין סותרים דין שנגמר כאשר הנידון חוזר לפני אותו בית דין, ואף די בעדות שני עדים על קיומו של פסק הדין כדי להוציאו לפועל; עמדנו על חילוק הגמרא בין הבא מחוץ לארץ לארץ ישראל (שבבית דין אחר פותחים את הדין מחדש מחמת זכות ארץ ישראל) לבין שאר המקומות; ראינו שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוץ לארץ בתנאי שהיא יושבת בארץ; ולבסוף עמדנו על מחלוקת התנאים בדבר תדירותו של עונש המוות - בין השאיפה למעטו עד קצה הגבול לבין החשש מריבוי שופכי דמים בישראל.