לפנינו משנה ח' בפרק ב' של מסכת מכות. המשנה נפתחת במילים "כיוצא בו", כלומר: באופן דומה. בחלק מנוסחאות המשנה אין מילים אלו מופיעות, משום שאינן מתיישבות היטב ברצף העניינים. בביאור הופעתן נאמרו שני הסברים:
הביטוי מופיע במסכת שביעית, ושם "כיוצא בו" משתלב יפה בהקשר הדברים, ומשם נשתלשל אף לכאן.
הכוונה להפניה אל הפסוק "זה דבר הרוצח", שהוזכר לעיל במשנה ה', וממנו למדנו שהרוצח צריך לדבר בעד עצמו אל גואל הדם. כאן באה דרשה נוספת מאותו פסוק עצמו.
לשון המשנה:
"כיוצא בו, רוצח שגלה לעיר מקלטו, ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם: רוצח אני. אמרו לו: אף על פי כן, יקבל מהן, שנאמר: וזה דבר הרוצח".
"רוצח שגלה לעיר מקלטו" - רוצח בשגגה היוצא לגלות אל עיר המקלט שנקבעה לו.
"ורצו אנשי העיר לכבדו" - תושבי אותה עיר מבקשים לחלוק לו כבוד.
"יאמר להם: רוצח אני" - עליו להשיב ולומר: רוצח אני, ואין זה מן הראוי שיכבדוני.
"אמרו לו: אף על פי כן" - אם השיבו לו שעל אף זאת רצונם לכבדו.
"יקבל מהן" - רשאי הוא לקבל מהם את הכבוד.
"שנאמר: וזה דבר הרוצח" - זהו דברו של הרוצח, ומכאן שדי לו בסירוב אחד בלבד. משסירב פעם אחת, אף שרוצח הוא, רשאי לקבל את הכבוד.
מחלוקת בעניין תשלום שכר ללויים:
רבי יהודה: "מעלים היו שכר ללוים" - רוצח השוהה בעיר לויים חייב לשלם ללויים שכר עבור השימוש שהוא עושה במקום.
רבי מאיר: "לא היו מעלים להן שכר" - אין הרוצח משלם שכר ללויים.
החזרה לשררה לאחר מיתת הכהן הגדול:
רבי מאיר: ביציאתו מעיר המקלט לאחר מות הכהן הגדול, "חוזר לשררה שהיה בה" - אם החזיק קודם לכן בתפקיד ציבורי חשוב, שב הוא אל אותו תפקיד.
רבי יהודה: "לא היה חוזר לשררה שהיה בה" - אין הוא שב אל התפקיד הציבורי שהחזיק בו קודם לכן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהרוצח הגולה לעיר מקלטו מצווה להודיע על עצמו "רוצח אני", ודי לו בסירוב אחד - שאם עמדו אנשי העיר על רצונם לכבדו, מקבל הוא מהם. כן עמדנו על שתי מחלוקות רבי יהודה ורבי מאיר: בתשלום שכר ללויים, ובחזרתו של הרוצח לשררה שהחזיק בה לאחר מיתת הכהן הגדול.