אנו עומדים במסכת מכות, פרק א', משנה ז'. המשנה פותחת בציטוט הפסוק: "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת" - על פי דבריהם של שני עדים או של שלושה עדים נהרג הנידון. כלומר, אנו מקבלים את עדותם ככשרה, ומכוחה מוציאים לפועל עונש מיתה.
שאלת המשנה:
המשנה שואלת: "אם מתקיימת העדות בשניים, למה פרט הכתוב שלושה?" - אם עדות מתקיימת ונעשית כשרה על פי שני עדים, מדוע נזקק הכתוב לציין גם שלושה? בשניים די, ומה צורך בשלושה?
תשובת המשנה - הקש שלושה לשניים:
"אלא להקיש שלושה לשניים" - הכתוב בא ליצור הקש בין השלושה לשניים: "מה שלושה מזימין את השניים, אף שניים מזימין את השלושה". כשם ששלושה עדים יכולים להזים שני עדים - וכפי שמציין הנימוקי יוסף, הם הרוב - כך אף שני עדים כשרים להזים שלושה. אם כת של שלושה עדים העידה כולה על אותו דבר, ובאו שני עדים ואמרו "הייתם עמנו באותו זמן במקום אחר", בכוחם להזים את הכת הראשונה, אף שהיא מרובה מהם.
"ומנין אפילו מאה?" - מנין לנו שאף אם מנתה הכת הראשונה מאה עדים, שני עדים בכוחם להזימה? "תלמוד לומר: עדים" - הלימוד הוא מן המילה המיותרת. הכתוב אומר "על פי שניים עדים או שלושה עדים", ואפשר היה לומר "שניים עדים או שלושה"; השימוש השני במילה "עדים" מיותר, ומכאן שאין נפקא מינה במספרם של העדים - שני עדים יש בכוחם להזים אותם.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון נוקט גישה אחרת ולומד מן הפסוק עניין נוסף - אין הוא חולק, אלא מבין מן הכתוב הבנה שונה: "מה שניים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין, אף שלושה אינן נהרגין עד שיהיו שלושתן זוממין". כשם שאין מחילים דין עדים זוממין על שני עדים - להרגם - עד שיוכח ששניהם שקרנים, כך גם שלושה עדים שהעידו יחד: אין הורגים אף אחד מהם ואין מחילים על אף אחד מהם דין הזמה, עד שיוזמו כל שלושתם. ואף כאן: "ומנין אפילו מאה? תלמוד לומר: עדים" - מן המילה המיותרת "עדים" למדנו שאם העידה כת של מאה, נדרש שכל אחד ואחד מהם יוזם.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא מציע גישה שלישית: "לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו" - הזכרת השלושה מכוונת אל העד השלישי, ובאה להחמיר עליו ולהשוות את דינו לדינם של שני הראשונים. אלמלא נאמרה המילה "שלושה", היה מקום לחשוב שדי בעדותם של שני העדים הראשונים בלבד, ואילו העד השלישי אינו נושא באחריות לפי דין הזמה ואין מטילים עליו את אותו עונש, שהרי העדות הייתה תקפה גם בלעדיו. באה התורה ולימדה להחמיר עליו ולתת לו דין שווה לשני הראשונים.
יסוד בהנהגת הקדוש ברוך הוא את עולמו:
מכאן עומדת המשנה על יסוד בהנהגתו של הקדוש ברוך הוא: "אם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה - על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצווה כעושי מצווה". שני העדים הראשונים הם הגורמים את הצרה, והעד השלישי אינו אלא נטפל אליהם, ואף על פי כן העניקה לו התורה את אותו עונש עצמו. קל וחומר: אם הכתוב, כלומר הקדוש ברוך הוא, מעניש את הנטפל לעוברי עבירה כעובר העבירה עצמו, בוודאי ישלם שכר לנטפל לעושי מצווה כעושה המצווה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין הבדל בין שני עדים לשלושה לעניין עצם העדות, ושלוש דרכים נאמרו בביאור הזכרת השלושה בכתוב: הקש שניים לשלושה לעניין הזמה - ואפילו מאה, מן המילה המיותרת "עדים"; שיטת רבי שמעון, שאין דין הזמה חל עד שיוזמו כולם; ושיטת רבי עקיבא, שבא הכתוב להחמיר על העד השלישי ולהשוות את דינו לחבריו. מכאן היסוד הגדול: ההצטרפות עצמה יוצרת שותפות ואחריות - הנטפל לעוברי עבירה נענש כעוברי העבירה, וכל שכן שהנטפל לעושי מצווה נוטל שכר כעושה המצווה.