מכות, פרק ב', משנה ו'. משנה זו עוסקת בתהליך שעובר כל רוצח ביחס לעיר המקלט: מן הבריחה הראשונה ועד השיבה לביתו.
תחילת התהליך - הקדמה לעיר מקלט:
רבי יוסי בר יהודה אומר: "בתחילה, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לעיר מקלט" - בין שהרג בשוגג ובין שהרג במזיד, מקדים הרוצח ובורח לעיר המקלט. כן משתמע מן הפסוק שנאמר בהורג במזיד: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש... ונס אל אחת הערים האל" - אף האורב לחברו והורגו בורח לאחת מן הערים הללו.
"ובית דין שולחין ומביאין אותו משם" - בית דין שולחים ומביאים אותו מעיר המקלט כדי לקבוע את דינו, ומכאן שלוש אפשרויות:
"מי שנתחייב מיתה בבית דין - הרגוהו" - מי שנקבע שהוא חייב מיתה, היו הורגים אותו.
"ושלא נתחייב מיתה - פטרוהו" - מי שלא נתחייב מיתה, היו משחררים אותו.
"ומי שנתחייב גלות - מחזירין אותו למקומו" - אם נקבע שהרג בשוגג ודינו גלות, מחזירים אותו למקומו הראשון, אל עיר המקלט שאליה ברח מלכתחילה, שנאמר: "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו" - "העדה" היינו בית דין, שהם המשיבים אותו לעיר המקלט.
מיהו 'כהן גדול' לעניין היציאה מן הגלות?
הרוצח בשוגג יושב בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. איזה כהן גדול נחשב לעניין זה? המשנה מונה שלושה:
"אחד המשוח בשמן המשחה" - כהן גדול שנתמנה במשיחת שמן המשחה, שהיה נהוג רק בבית המקדש הראשון.
"ואחד המרובה בגדים" - כהן גדול שנעשה כהן גדול מכוח לבישת שמונת הבגדים שכהן גדול לובש, בניגוד לארבעת בגדיו של כהן הדיוט. כך היה בבית המקדש השני.
"ואחד שעבר ממשיחתו" - מי שנמשח לכהן גדול ופרש לאחר מכן מתפקידו: כגון שהכהן הגדול לא היה זמין ומינו אחר תחתיו, ומשחזר הכהן הגדול המקורי לתפקידו, עזב האחר את משרתו.
שלושתם נחשבים ככהן גדול לעניין זה: במיתתם רשאי הרוצח לצאת ממקום גלותו ולשוב לביתו, וגואל הדם שוב אינו יכול להורגו.
"רבי יהודה אומר: אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח" - משוח המלחמה הוא כהן מיוחד שנמשח לדבר אל העם לפני צאתם למלחמה, ואף מיתתו מחזירה את הרוצח לביתו. יסוד המחלוקת נעוץ במניין הפעמים שנזכרת בפרשה התיבה "כהן גדול", שנאמרה שלוש פעמים. רבי יהודה סובר שאף המקום שנאמר בו "אחרי מות הכהן" מתייחס לכהן הגדול ונמנה עמהם, ומכאן ריבוי למשוח המלחמה. וחכמים אומרים: מאחר שלא נאמרה שם התיבה "גדול", אין הוא נמנה, ולפיכך אין מילה נוספת לרבות את משוח המלחמה.
אמותיהן של הכהנים הגדולים:
מאחר שמיתת הכהן הגדול היא המתירה את הרוצח לצאת מגלותו, היו אמותיהם של הכהנים - ככל הנראה אמותיהם של הכהנים הגדולים - מספקות מזון וכסות ליושבים בערי המקלט, כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו. החשש היה שהיושב בעיר המקלט וממתין למיתת הכהן הגדול יתפלל על מיתתו; לפיכך הקלו על חייו שם, ומתוך שחייו נוחים - עשוי להיות לו עניין רב יותר להישאר.
מיתת הכהן הגדול בשלבים שונים:
נגמר דינו של הרוצח לגלות, ובטרם יצא מת הכהן הגדול - אינו צריך לצאת לגלות כלל, שכן כבר קיבל את הכפרה שמעניקה מיתת הכהן הגדול.
מת הכהן הגדול קודם גמר הדין ומינו כהן גדול אחר תחתיו, ולאחר מינוי השני נגמר דינו של הרוצח לגלות - עליו להמתין עד שימות הכהן השני, ורק אז יוכל לשוב לביתו.
וכאן מתעוררת שאלה. חז"ל לימדונו שמיתת הכהן הגדול היא קו הגבול לשיבתו של הרוצח, מפני שהיה על הכהן הגדול להתפלל שלא יארעו בדורו מקרי רציחה בשוגג, ולפיכך יש עליו מידה מסוימת של אשמה. אם כן, במקרה השני, איזו אשמה יש בכהן הגדול הזה, והרי הרצח אירע קודם שנתמנה? עונה הגמרא: היה עליו להתפלל שיהיה דורו כזה שלא יצטרך אותו רוצח לגלות, ומכיוון שלא השיג זאת, יש עליו מידה מסוימת של אשמה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מהלכו של הרוצח מן הבריחה הראשונה לעיר המקלט, דרך הבאתו לבית דין וחלוקת הדין לשלוש - מיתה, פטור וגלות - ועד שיבתו לביתו במות הכהן הגדול. עמדנו על שלושת סוגי הכהנים הגדולים המחזירים את הרוצח, על מחלוקת רבי יהודה וחכמים בעניין משוח מלחמה, על מעשיהן של אמותיהם של הכהנים הגדולים, ועל דין מיתת הכהן הגדול קודם גמר הדין ולאחריו.