מכות, פרק א', משנה ו'. המשנה מלמדת הלכה נוספת בעניין עדים זוממים: "אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין" - העדים הזוממים אינם נהרגים עד שהושלמו פסק הדין וקביעת בית הדין על סמך עדותם. לפיכך, אם מצא בית הדין את הנידון חייב על פי עדותם והכריז עליו שהוא חייב, ולאחר מכן הוכחשו העדים והוכחו כשקרנים - באותה שעה, כיוון שהיה גמר דין על סמך עדותם, הם חייבים ב'כאשר זמם', ובמקרה של דין נפשות ייהרגו במקומו.
שיטת הצדוקים:
הדגשת נקודה זו באה מפני שהצדוקים - אותם אנשים שלא האמינו בתורה שבעל פה - אמרו: "עד שיהרג". לדעתם אין העדים הזוממים נהרגים ואין הם מקבלים 'כאשר זמם' אלא אם כן ביצע בית הדין בפועל את העונש על סמך עדותם, ובעבירה שדינה מיתה - עד שייהרג הנידון בפועל. מקורם: "שנאמר: נפש תחת נפש" - נפש אחת תמורת נפש אחרת; רק אם נהרג האדם, נוטלים את נפשם.
התוספות יום טוב מציין כי נוסח המשנה שלפנינו אינו מדויק: "נפש תחת נפש" הוא פסוק בויקרא שאינו דן בעדים זוממים, והנוסח הנכון במשנה הוא "נפש בנפש", ביטוי המשמש בפרשת עדים זוממים. מכל מקום, הצדוקים דלו מאותן מילים את אותו רעיון עצמו: נפש תחת נפש - רק לאחר שנהרג האדם שהעידו נגדו ובוצע הדין, אומרים אנו שהעדים מקבלים 'כאשר זמם'.
תשובת חכמים:
אמרו להם חכמים: "ולא כבר נאמר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" - עושים לעדים אלו את שהתכוונו לעשות לאחיהם, "והרי אחיו קיים". המילה "לאחיו" מלמדת שהוא עדיין חי, ומכאן הוכיחו לצדוקים שמדובר בהכרח במקרה שבו הנידון עדיין לא נהרג.
"ואם כן למה נאמר נפש בנפש":
אם כך, מדוע נאמר "נפש תחת נפש" - ולמעשה "נפש בנפש", כפי שהצביעו הצדוקים? פסוק זה בא ללמד את ההלכה שבה פתחנו: "יכול משעה שקיבלו עדותן יהרגו" - היה מקום לחשוב שמשעה שקיבל בית הדין את עדותם ולאחר מכן הוכחשו, נעשה בהם דין 'כאשר זמם' וייהרגו על סמך עצם קבלת העדות, בלא גמר דין. על כך אומר הפסוק "נפש בנפש": אינם נהרגים עד שיהיה גמר דין. ואף שהעונש עדיין לא הוצא לפועל, הרי זה כאילו הוצא לפועל, משום שהגענו לנקודה שבה עומדים להרוג את האדם. זהו שבא ללמדנו "נפש בנפש".
הערת הריטב"א:
רבי עקיבא איגר מביא כאן את הריטב"א, המצביע על קושי בראיית החכמים לצדוקים: מן הכתוב "כאשר זמם לעשות לאחיו" הוכיחו שהאח קיים, כאילו אין המילה "אח" משמשת אלא במי שהוא חי. הריטב"א מעיר שאין הדבר כן, ומביא ראיות:
במצוות ייבום נאמר "להקים שם על שם אחיו" - והאח מת.
לאחר שנהרגו נדב ואביהוא נאמר שישאו את אחיהם שנהרגו.
אלא שהריטב"א מבאר כי חז"ל משתמשים לעיתים בפסוק אחד אף שאין הוא הסיבה העיקרית. הטעם האמיתי לכך שאין אנו הולכים אחר שיטת הצדוקים - שלדעתם היה הנידון צריך להיהרג - הוא ממה שנאמר "כאשר זמם", ולומדים מכך: כפי שזמם, כפי שקשר וכפי שביקש לעשות, ולא כפי שאירע בפועל. זהו המקור האמיתי להלכה זו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין העדים הזוממים נהרגים עד גמר הדין. שיטת הצדוקים, שדרשו "נפש בנפש" ולמדו שאין העדים נענשים אלא לאחר שנהרג הנידון בפועל, נדחתה מכוח הכתוב "כאשר זמם לעשות לאחיו" - שאחיו קיים; והכתוב "נפש בנפש" בא ללמד שאין די בקבלת העדות, ונדרש גמר דין. הריטב"א הוסיף כי עיקר הטעם הוא הדיוק ב'כאשר זמם' - כפי שזמם, ולא כפי שעשה.