מכות, פרק ג', משנה ד'. במשנה הקודמת הזכרנו את המושג 'לאו הניתק לעשה': איסור שהתורה נתנה בידו תיקון על ידי קיום מצוות עשה - ואין לוקין עליו.
משנתנו דנה בשאלה זו בנוגע למצוות שילוח הקן. התורה מצווה לשלח את האם ולקחת את הגוזלות, ואסרה ליטול את האם בעוד הגוזלות בקן. השאלה היא: מי שנטל את האם ושילחה לאחר מכן - האם השילוח מנתק את הלאו? האם מצוות העשה של השילוח באה לתקן את האיסור, או שאין היא אלא ציווי העומד בפני עצמו? זהו נושא המחלוקת במשנה.
לשון המשנה:
"הנוטל אם על הבנים" - הלוקח את האם בשעה שהאפרוחים או הביצים עדיין בקן. בדינו נחלקו התנאים:
"רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלח" - לדעתו הציווי "שלח תשלח את האם" הוא חובה מלכתחילה: לשלח את האם ואחר כך לקחת את הבנים. אין זה תיקון לנטילה, ולפיכך מי שנטל את האם עבר על הלאו, לוקה עליו, ואינו משלח.
"וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה" - לדעתם השילוח שלאחר הנטילה מתקן את הלא תעשה, והרי זה לאו הניתק לעשה. לפיכך משלח את האם ואינו מקבל מלקות.
הכלל שקבעו חכמים:
"זה הכלל: כל מצוות לא תעשה שיש בה קום עשה, אין חייב עליה" - כל איסור שנלווית אליו מצוות עשה הבאה לתקנו, אין לוקין עליו.
ואולם, אם יצר האדם מצב שבו שוב אין באפשרותו לקיים את מצוות העשה - כגון שנטל את האם ושחטה, שאין עוד אפשרות לשלחה, או שמתה בידו קודם שהספיק לשלחה - לוקה אף לדעת חכמים, שכן הלאו לא ניתק בפועל.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי יהודה וחכמים בדין הנוטל אם על הבנים: לרבי יהודה מצוות השילוח היא ציווי מלכתחילה ואינה מתקנת את הנטילה, ולפיכך לוקה ואינו משלח; ולחכמים השילוח מנתק את הלאו, ולפיכך משלח ואינו לוקה. מכאן הכלל שכל לאו שיש בו קום עשה אין חייבים עליו מלקות - ובלבד שלא ביטל האדם בידיו את האפשרות לקיים את מצוות העשה.