מכות פרק ג', משנה ג'. משנה זו ממשיכה ברשימת הדברים שעליהם אדם מקבל מלקות.
אכילת ביכורים לפני הקריאה:
ביכורים הם הפירות הראשונים המובאים לבית המקדש, ועל מביאם לומר עליהם את פרשת הביכורים. כהן שאכל מהם קודם שנאמרו אותן אמירות של קריאת הפרשה - חייב מלקות.
ואף מי שאינו כהן ואכל ביכורים חייב, שכן משהגיעו הביכורים - אפילו אם הם כבר בירושלים - מעמדם כתרומה, וזר האוכל תרומה או ביכורים חייב.
נקודת המחלוקת היא מהו הדבר המעכב:
רבי עקיבא: הקריאה היא המעכבת, ולפיכך זמן החיוב הוא לפני הקריאה. זו דעת המשנה.
חכמים: "הנחה מעכבת בהן, קריאה אין מעכבת בהן" - ההנחה ליד המזבח היא המעכבת, ולפיכך האוכל קודם ההנחה חייב מלקות, אך האוכל לפני הקריאה (לאחר ההנחה) אינו חייב.
למעשה אנו פוסקים כדעת חכמים, ולא כרבי עקיבא שבמשנתנו.
אכילה מחוץ למקומה:
קודשי קודשים "מחוץ לקלעים": קורבן זה נאכל לכהנים בלבד, ומקום אכילתו בתוך העזרה. "קלעים" הם הווילונות שהרכיבו את חצר המשכן, ובבית המקדש היו אלו הכתלים - אותו קו תיחום עצמו. כל האוכל מחוץ לתחום זה, ואף כהן, חייב מלקות.
קדשים קלים ומעשר שני מחוץ לחומה: קדשים קלים רשאי לאכול אף ישראל, אך מקום אכילתם בירושלים, וכן מעשר שני. האוכלם מחוץ לחומת ירושלים חייב מלקות. במעשר שני יש סייג: החיוב הוא דווקא כשנכנס המעשר לירושלים ויצא, אך אם לא הגיע לירושלים מעולם - אין חיוב מלקות.
שבירת העצם בפסח:
השובר את העצם בקרבן פסח כשר וטהור - סופג את הארבעים, שכן יש בתורה לאו מיוחד: "עצם לא תשברו".
המקרים שאין בהם מלקות:
המשנה מונה שני מקרים שבהם "אינו לוקה": "המותיר בטהור" - המשאיר מבשר קרבן הפסח הטהור, שנאמר בו "לא תותירו ממנו עד בוקר"; "והשובר בטמא" - השובר את עצמות קרבן פסח טמא.
לפטור מן המלקות על נותר בטהור שני טעמים:
לאו הניתק לעשה: התורה אסרה להותיר מן הבשר, אך אם הותיר עד הבוקר - מצוותו לשרפו. שריפה זו היא מצוות עשה המתקנת את הלאו, ולאו הניתק לעשה אין מלקות בו.
לאו שאין בו מעשה: אין אדם לוקה אלא כשעשה מעשה בפועל, ואילו נותר עיקרו הימנעות מעשייה, ולפיכך אינו חייב.
ובשובר בטמא - כפי שאנו לומדים מן הפסוק, איסור שבירת העצם נאמר דווקא בקרבן פסח כשר וטהור, ומחוץ לכך אין חיוב מלקות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המשך רשימת חייבי המלקות: האוכל ביכורים קודם זמנם (ולהלכה - קודם ההנחה, כדעת חכמים), האוכל קודשי קודשים מחוץ לקלעים, האוכל קדשים קלים ומעשר שני מחוץ לחומה, והשובר את העצם בפסח הטהור. לעומתם, המותיר בטהור פטור משני טעמים - לאו הניתק לעשה ולאו שאין בו מעשה, והשובר בטמא פטור משום שאיסור שבירת העצם נאמר בפסח הטהור בלבד.