לפנינו משנה ג' בפרק א' של מסכת מכות. במשנה הקודמת עמדנו על מחלוקת רבי מאיר וחכמים: עד זומם המקבל 'כאשר זמם' - היינו את העונש עצמו שביקש להביא על חברו - האם לוקה גם על שעבר על הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", או שאין הוא לוקה עליו. מחלוקת זו שבה ומופיעה אף במשנה שלפנינו.
לשון המשנה ופירושה:
"מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים" - העדים העידו על פלוני שהוא חייב לקבל מלקות ארבעים.
"ונמצאו זוממין" - התברר שעדי שקר הם.
"לוקין שמונים" - שמונים מלקות, כלומר פעמיים שלושים ותשע למעשה.
"משום 'לא תענה ברעך עד שקר'" - מלקות אלו באות על עצם העבירה על האיסור להעיד עדות שקר.
"ומשום 'ועשיתם לו כאשר זמם'" - ומלקות אלו באות משום שמקבלים בדיוק את שביקשו לעשות לחברם.
"דברי רבי מאיר" - זוהי שיטתו של רבי מאיר, כשיטתו במשנה הקודמת: העדים נענשים על שני העניינים כאחד - על ה'כאשר זמם', שבמקרה זה עונשו מלקות, ועל העבירה על הלאו.
"וחכמים אומרים: אין לוקין אלא ארבעים" - לדעת חכמים אין העדים לוקים אלא ארבעים בלבד, מדין עדים זוממים, ואין מלקות נפרדות על הלאו של "לא תענה".
"משלשין בממון ואין משלשין במכות":
המשנה ממשיכה וקובעת כלל נוסף: בעונש של ממון ניתן לצרף כמה עדים ולחלק ביניהם את החיוב, ואילו בעונש של מלקות אין מחלקים. "כיצד?" - מהו ביטויו של רעיון זה?
"העידו שהוא חייב לחברו מאתיים זוז ונמצאו זוממין - משלשין ביניהן" - שני עדים שהעידו על פלוני שהוא חייב לחברו מאתיים זוז והוזמו, מתחלק החיוב ביניהם. לשון "משלשין" מתאימה לשלושה עדים המתחלקים לשלישים; במקרה שלפנינו, שבו שני עדים בלבד, נחלק החיוב לשניים.
עיקר היסוד הוא שהממון מצטרף לכדי שלם. אם שני עדים העידו שפלוני חייב מאה, וכל אחד מהם משלם חמישים, מקבל הנידון את מלוא המאה. אף שכל אחד מן העדים ביקש שיפסיד מאה שלמים, די בכך שהוא מקבל מאה מן השניים יחד כדי לקיים בהם 'כאשר זמם'.
"אבל אם העידו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין - כל אחד ואחד לוקה ארבעים" - עדים שהעידו על פלוני שראוי הוא למלקות והוזמו, כל אחד מהם לוקה ארבעים במלואן. אין אומרים ששניהם יתחלקו בעונש, משום שאין המלקות מצטרפות לכדי שלם: מחצית מארבעים מזה ומחצית מארבעים מזה אינן מביאות על הנידון את שביקשו לעשות לו.
לסיכום: במשנה זו שנינו את מחלוקת רבי מאיר וחכמים בעדים שהעידו על חיוב מלקות והוזמו - לרבי מאיר לוקין שמונים, משום "לא תענה" ומשום "כאשר זמם", ולחכמים אין לוקין אלא ארבעים. עוד למדנו את הכלל "משלשין בממון ואין משלשין במכות": הממון מצטרף בין העדים לכדי סכום שלם, ולפיכך מתחלק ביניהם, ואילו המלקות אינן מצטרפות, ועל כן כל אחד ואחד לוקה ארבעים.