מכות, פרק א', משנה ב'. המשנה עוסקת בעדים שהעידו על אדם שהוא חייב לחברו מאתיים זוז, ונמצאו זוממים - שכן לא היה חייב לו מאתיים זוז אלו.
שני עונשים מוטלים על העדים:
מלקות - משום "לא תענה ברעך עד שקר", על שעברו על איסור עדות שקר.
תשלומין - עליהם לשלם מאתיים זוז לאדם שביקשו לחייבו, מדין "כאשר זמם".
טעמו של דבר, כלשון המשנה: האיסור המביאם לידי מלקות, הנלמד מן הפסוק "לא תענה ברעך עד שקר", אינו האיסור המביאם לידי תשלומין. חובת התשלום נובעת מ"כאשר זמם", ונמצא שאלו שני חיובים נפרדים.
שיטת רבי מאיר:
דין זה הוא דעתו של רבי מאיר, והוא לומדו מדינו של מוציא שם רע: האומר על אשתו אמירת שקר שלא נמצאה בתולה - לוקה וגם משלם. מכאן למד רבי מאיר שאף בעדים זוממים, אף שהם לוקין, עדיין הם חייבים לשלם.
שיטת חכמים:
חכמים חולקים וקובעים כי כל המשלם תשלומין מדין "כאשר זמם" - אינו לוקה על כך. במקרה שלפנינו, שבו העדים משלמים לחברם מאתיים זוז, ההפסד שביקשו לגרום לו, מתקיים "כאשר זמם" בפועל, ולפיכך אין נותנים להם מלקות.
אמנם במקרה שנידון במשנה הקודמת, שבו אין אפשרות לקיים "כאשר זמם" ולעשות להם כאשר ביקשו לעשות לחברם, מודים חכמים שמלקים אותם.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי מאיר וחכמים בעדים זוממים שהעידו על חוב של מאתיים זוז. לדעת רבי מאיר, הלומד ממוציא שם רע, לוקין ומשלמין, שהרי אין השם המביא לידי מלקות הוא השם המביא לידי תשלומין. ולדעת חכמים, כל המשלם אינו לוקה, ואין מלקין אלא כאשר אי אפשר לקיים בהם "כאשר זמם".