לפנינו מכות פרק ג', משנה ב', המוסיפה ומונה את הדברים שלוקים עליהם. המשנה פותחת בשורה של איסורים שיסודם בחיובי כרת, וממשיכה באיסורי לאו ובאיסורי אכילה של טבל ומעשרות.
איסורים שיש בהם חיוב כרת ולוקים עליהם:
"הטמא שאכל קודש" - האוכל בשר קרבנות בעודו טמא, שחיובו כרת.
"הבא אל המקדש טמא" - הנכנס לבית המקדש בטומאה, אף הוא בחיוב כרת.
"האוכל חלב" - החלבים האסורים שבבהמה, שיש להסירם, והוא אכלם.
"ודם" - האוכל דם, שאף איסורו בכרת.
"נותר" - האוכל מבשר הקרבן לאחר שעבר זמנו הקצוב.
"פיגול" - כאשר הכהן עשה את עבודות הקרבן מתוך מחשבה לאוכלו או לזרוק את דמו לאחר הזמן, נעשה הקרבן פיגול ואסור באכילה בכרת - ואפילו אם נאכל בתוך הזמן המתאים - ולפיכך לוקים עליו.
"וטמא" - האוכל קרבן שנטמא. באיסור זה אין חיוב כרת, אך דין תורה הוא, והאוכלו לוקה.
"השוחט והמעלה בחוץ" - השוחט בהמה שהוקדשה לקרבן מחוץ לבית המקדש, וכן מי שהבהמה נשחטה בפנים אך הוא נוטל את בשרה ומעלה אותו על מזבח שמחוץ לבית המקדש. כל אחד מהם בחיוב כרת, ולוקים עליו.
"והאוכל חמץ בפסח" - חיוב כרת, ולוקים עליו.
"והאוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים" - שני איסורים שחיובם כרת, והאדם לוקה עליהם.
"והמפטם את שמן המשחה" - העושה העתק של שמן המשחה שהכין משה רבנו במדבר, חיובו כרת ולוקה עליו.
"והמפטם את הקטורת" - העושה העתק של הקטורת ששימשה בבית המקדש לצורך שימוש אישי. העושה אותה לצורך בית המקדש - מותר; אך העושה לשימוש אישי, אף אם לא השתמש בה כלל, עצם ההכנה מחייבת כרת, ולפיכך לוקה.
"והסך בשמן המשחה" - כאן אין מדובר בהעתק, שכן עשיית ההעתק היא שיש בה כרת, אך השימוש בהעתק אין בו כרת. המשנה עוסקת בסך עצמו בשמן המשחה המקורי שלא באופן ההלכתי, אלא לשימושו האישי, וזהו חיוב כרת ולוקה עליו.
איסורי לאו שאין בהם כרת:
"האוכל נבלה" - האוכל בשר שלא נשחט כראוי.
"וטרפה" - בהמה שנמצא בה פגם, כגון ריאה נקובה וכיוצא בזה, והתורה אסרה את אכילתה, ולוקים עליה.
"שקצים ורמשים" - שהתורה אסרה את אכילתם.
איסורי טבל ומעשרות:
טבל - תוצרת שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות. איסורו במיתה בידי שמים, ואף על פי כן לוקים עליו.
מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו - המעשר הראשון הוא עשירית מן התוצרת הניתנת ללוי, והלוי חייב להפריש ממנו עשירית לכהן, היא תרומת מעשר. כל עוד לא הופרשה, דינו כטבל, והאוכלו לוקה.
מעשר שני והקדש שלא נפדו - מעשר שני נאכל בירושלים בטהרה, והאדם צריך להיות טהור בשעת אכילתו; וכן דבר שהוקדש לבית המקדש. אם אכלם בלא שנפדו קודם לכן, לוקה.
הגמרא מבארת כי המקרה של מעשר שני שבמשנה עוסק במעשר שני שנטמא, שהרי מדובר אפילו בירושלים: בירושלים מותר לאכול מעשר שני כשהוא טהור, אך כשנטמא אין לאוכלו אף בירושלים, אלא הוא צריך פדיון. ואם אכלו בטומאתו בלא פדיון - לוקה.
שיעור החיוב באכילת טבל:
המשנה שואלת מהו השיעור, כלומר איזו כמות של טבל - תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות - צריך אדם לאכול כדי להתחייב.
"רבי שמעון אומר: כל שהוא" - אפילו בכמות הקטנה ביותר, ואין לדבר שיעור.
וחכמים אומרים - דינו ככל איסורי התורה, ואין חיוב אלא בכזית.
אמר להם רבי שמעון: האין אתם מודים לי, שהאוכל נמלה קטנה חייב, אף על פי שאין בה שיעור? השיבו לו: אין זה אלא משום שהיא בריה, יצירה שלמה, ולפיכך חייבים עליה אף שאין בה כזית.
ענה להם רבי שמעון בנוגע לטבל: אף האוכל גרעין חיטה אחד שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, הרי זה כבריה - דבר שלם בפני עצמו - ולפיכך יש להתחייב עליו.
החתם סופר חולק על השוואה זו, שכן לדעתו מושג ה'בריה' רלוונטי רק בדבר שיש בו כוח חיים, כלומר ביצור חי. בכגון זה נחשב הדבר בריה, ולוקים עליו אף שאין בו שיעור. אך בדבר דומם, שאין בו כוח חיים, לעולם נדרש שיעור של כזית.
לסיכום: במשנה זו נמנו הדברים שלוקים עליהם - איסורים שחיובם כרת: טמא שאכל קודש, הנכנס למקדש בטומאה, חלב ודם, נותר ופיגול, השוחט והמעלה בחוץ, חמץ בפסח, אכילה ומלאכה ביום הכיפורים, המפטם שמן המשחה וקטורת והסך בשמן המשחה; ולצדם איסורי לאו: נבלה, טרפה ושקצים ורמשים, וכן טבל, מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו. לבסוף עמדנו על מחלוקת רבי שמעון וחכמים בשיעור החיוב בטבל, על ראיית ה'בריה' מן הנמלה, ועל דברי החתם סופר שאין דין בריה אלא בדבר שיש בו כוח חיים.