ברוכים הבאים למסכת מכות. אנו פותחים בפרק א' משנה א'. נקודת המוצא ללימוד: קיימת בתורה הלכה הנקראת 'עדים זוממין' - עדים שהוכחו כשקרנים, ובהמשך נעמוד על אופן ההוכחה ההופך אותם לעדים זוממין. דין התורה הוא שעונשם נקבע על פי הכלל "כאשר זמם לעשות לאחיו" - כל מה שביקשו להביא על הנידון בעדותם השקרית, הוא העונש המוטל עליהם.
שאלת המשנה - "כיצד העדים נעשים זוממין":
לכאורה זו שאלה תמוהה, שכן הדוגמה שהמשנה מביאה היא דווקא מקרה שבו אין נותנים לעדים "כאשר זמם" - אין מטילים עליהם את מה שהתכוונו להביא על זולתם. הגמרא מתייחסת לקושי זה ומבארת כי כוונת המשנה למקרה הדומה למקרה שנלמד בסוף מסכת סנהדרין, שבו אין באפשרותנו לקיים "כאשר זמם" ולהטיל עליהם בדיוק את שביקשו לעשות. אם כן, שאלת המשנה היא: במקרה של עדים זוממין שאין אפשרות להענישם בעונש שהתכוונו אליו, איזה עונש מוטל עליהם?
המקרה הראשון - בן גרושה ובן חלוצה:
"מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה" - העדות מתייחסת לכהן, וטענתם היא שאין הוא כהן כלל, אלא בן של גרושה או בן של אישה שעברה חליצה. שתי אלו אסורות להינשא לכהן, וכאשר נישאו לו - הילד הנולד הוא חלל, שאינו נחשב עוד ככהן. נמצא שהעדים מבקשים לפסול את כהונתו.
"אין אומרים ייעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו, אלא לוקה בהם" - היה מקום לחשוב שאם העדים כהנים הם, נעשה גם אותם בן גרושה ובן חלוצה ונקבע שאין הם כהנים. המשנה קובעת שאין נוהגים כך, אלא מלקים אותם - מלקות ארבעים, שהן למעשה שלושים ותשע.
הגמרא מבארת את הטעם שאין אפשרות להעניש כאן בעונש עדים זוממין: הפסוק אומר "ועשיתם לו" - לו ולא לבניו ולזרעו, שאין להעניש בעונש עדים זוממין אלא את העדים עצמם ולא את בניהם. ואם תאמר, נפסול את העדים עצמם מכהונתם ובניהם שייוולדו לאחר מכן יהיו כהנים - אף זה אינו קיום של "כאשר זמם", שהרי כוונתם הייתה לפסול פסול המשפיע עליו ועל הדורות הבאים אחריו. ומכיוון שאין באפשרותנו להעניש בעונש "כאשר זמם" ולעשות להם כאשר זממו לעשות, מלקים אותם על שעברו על הלאו שבתורה, שלא להעיד עדות שקר.
המקרה השני - גלות:
המשנה מביאה מקרה דומה: העדים מעידים על אדם שהרג בשוגג, ולפיכך עליו לגלות לעיר מקלט. כשהוזמו, אין אומרים שהעד יגלה בגלות באותו אופן שהתכוון להביא על חברו, אלא שוב מלקים אותם על שעברו על הלאו של עדות שקר. הטעם שאין מטילים גלות על עד זומם נלמד מלשון הכתוב, שההורג בשוגג הוא זה שיברח לעיר מקלט - הוא ולא העד הזומם, וזוהי דרשת חז"ל בעניין.
המקרה השלישי - כתובה:
כאן עוברת המשנה למקרה שבו קיים קושי לקבוע מהו בדיוק "כאשר זמם", כלומר מה בפועל ניסו העדים לגרום לחברם. העדים מעידים שפלוני גירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה, ובעדותם הם מבקשים לחייבו בתשלום הכתובה, ולאחר מכן הוזמו. והרי בין היום ובין מחר סופו שיתחייב בכתובה, או ליתר דיוק - ייתכן שיתחייב בה. אילו הייתה מתה בחייו והוא יורשה, לא היה משלם את הכתובה כלל. כוונת המשנה היא שקיים סיכוי משמעותי שיתחייב בתשלום הכתובה בכל מקרה. אם כן, באיזה אופן גרמו לו העדים הזוממין הפסד ודאי?
המשנה מלמדת כיצד מחשבים את ההפסד הפוטנציאלי: אומדים כמה היה אדם משלם בשוק עבור כתובתה של אישה זו, בקבלו על עצמו את הסיכון שבעסקה:
אם תתאלמן או תתגרש: תקבל את כתובתה, והרוכש ייהנה מן התמורה.
אם תמות בחיי בעלה: הבעל יירשנה, ולא יגיע לרוכש תשלום כלל.
הסכום שהיה אדם משלם בשוק החופשי עבור כתובה זו הוא שוויה, וזהו ההפסד שביקשו העדים לגרום לבעל. כך מבאר הרמב"ם את המשנה, ויש מן הראשונים שלמדו באופן אחר. בשלב זה נישאר עם עמדה זו.
המקרה הרביעי - אלף זוז לשלושים יום:
העדים מעידים שפלוני חייב לחברו אלף זוז ועליו לפרוע בתוך שלושים יום, ואילו הלווה טוען שההלוואה הייתה לעשר שנים ולא לשלושים יום - ולאחר מכן הוזמו העדים, והתברר שאכן הלוואה לעשר שנים הייתה. הרי כך או כך עליו לשלם, וכיצד מחשבים את ההפסד? אומדים כמה היה אדם משלם עבור הזכות להחזיק אלף זוז בידו, כלומר את ההפרש שבין החיוב לפרוע לאחר שלושים יום לחיוב לפרוע לאחר עשר שנים. סכום זה הוא ההפסד שביקשו העדים לגרום, וזהו שעליהם לשלם על קיצור זמן ההלוואה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שכאשר אין אפשרות לקיים בעדים זוממין את "כאשר זמם" - כבמקרה של בן גרושה ובן חלוצה, שנתמעט מ"ועשיתם לו", ובמקרה של גלות, שנתמעטה מ"הוא ולא זומם" - העדים לוקים על עברם על הלאו של עדות שקר. וכן עמדנו על שני מקרים שבהם ההפסד אינו ודאי אלא מוטל בספק, כתובה והלוואה שזמן פירעונה הוקדם, ובהם מחשבים את שווי ההפסד לפי מחיר השוק של הזכות שביקשו העדים לשלול.