מכות פרק ב', משנה א'. פרק זה עוסק בדינו של ההורג בשוגג, המתחייב לצאת לגלות אל עיר מקלט. מושג הגלות בשל הריגה בשגגה הוזכר כבר במשנה הראשונה שבפרק הראשון, ואולם כאן מוקדש הפרק כולו לנושא זה.
"אלו הן הגולין":
"אלו הן הגולין: ההורג נפש בשגגה" - המשנה באה למנות אילו אופנים של הריגה בשגגה משמעותיים דיים כדי לחייב את ההורג בגלות, ואילו מהם חמורים מכדי להסתפק בגלות - כאשר האשמה המוטלת על ההורג גדולה מכדי שעונש הגלות יספיק לו.
התורה, בתארה את אופן קרות ההריגה בשגגה, נוקטת לשון "ויפל עליו" - שהאדם נופל על חברו, וחברו מת כתוצאה מכך. מכאן למדו חז"ל שהמצב היחיד המחייב גלות הוא כאשר המעשה אירע בדרך ירידה, בתנועה כלפי מטה, ולא בתנועה כלפי מעלה, כפי שיתבאר בהמשך המשנה.
המקרים המחייבים גלות:
"היה מגלגל במעגילה ונפלה עליו והרגתו" - המעגילה היא אבן גלילית שנהגו לגלגל על הגג כדי ליישר את הזפת או את חומר הציפוי. תוך שהוא מרחיק את המעגילה ממנו, נפלה על אדם שלמטה והרגתו.
"היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו" - הוריד חבית מן הגג, והיא נשמטה מידיו והרגה אדם.
"היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו" - ירד בסולם, נפל על האדם שלמטה והרגו.
"הרי זה גולה" - שכן כל אלו נעשו בדרך ירידה.
המקרים הפטורים מגלות:
"היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו" - משך את המעגילה כלפי עצמו, והיא נפלה לאחוריו והרגה אדם.
"היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו" - העלה חבית כלפי עצמו, נפסק החבל, והחבית נפלה על אדם והרגתו.
"היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו" - עלה בסולם, נפל והרג אדם.
"הרי זה אינו גולה" - אין הוא יוצא לגלות.
טעם החילוק: מי שמצוי בדרכו למטה, מוטלת עליו זהירות מרובה יותר, ויש ציפייה שייזהר. לעומת זאת, המושך דבר כלפי מעלה אינו צפוי שהדבר יישמט וייחלץ מידיו, ולפיכך זו דרגה של שוגג שיש בה כוונה מעטה כל כך, עד שאין בה חיוב גלות.
המשנה מסכמת זאת בכלל: "זה הכלל: כל שבדרך ירידה - גולה, ושלא בדרך ירידה - אינו גולה".
"ונשל הברזל מן העץ" - שני פירושים:
המשנה עוברת כעת למקרה נוסף הנידון בתורה, ובו נחלקו התנאים בביאור כוונת הכתוב. התורה אומרת באדם החוטב עצים "ונשל הברזל מן העץ", ושתי דרכים לפרש את הפסוק:
הברזל - מתכת הגרזן - נשמט מן העץ, כלומר מקת הגרזן, ופגע באדם והרגו. ההריגה נעשתה בחלק המתכת של הגרזן.
הברזל התיז שבב מן העץ הנחטב, ופיסת העץ עפה והרגה את האדם. לא המתכת הרגה, אלא העץ הנחטב.
המחלוקת למעשה:
"נשמט הברזל מקתו והרג" - נשמטה המתכת מן הקת, מידית העץ של הגרזן, והרגה אדם:
רבי אומר: אינו גולה - ראשית, משום שלדעתו הפסוק מדבר בעץ הנחטב שהרג. ועוד, הישמטות הברזל מן הקת היא דבר שיש לצפותו במידה משמעותית, ועל האדם להיזהר בו מאוד, ולפיכך זהו "קרוב למזיד" - מעשה שיש בו צד של כוונה, והאדם נחשב רשלן ממש, ואין עונש הגלות מספיק לו.
וחכמים אומרים: גולה - זהו המקרה שתיארה התורה, שהמתכת היא שגרמה להריגה, ובתרחיש כזה יוצא ההורג לגלות.
"מן העץ המתבקע" - נהרג האדם מן השבב הניתז מן העץ הנחטב:
רבי אומר: גולה - זהו המקרה שתיארה התורה.
וחכמים אומרים: אינו גולה - אין זה המקרה שתיארה התורה. ועוד, בחתיכת עץ הניתזת נחשב הדבר "כוח כוחו": אין זו תוצאה ישירה מכוחו של האדם - כדרך שמתכת הגרזן העפה באה ישירות מכוחו - אלא הגרזן מכה בעץ, והעץ ניתז ועף. זו פעולה עקיפה, ולפיכך אף גלות אינה נדרשת לדעת חכמים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל היסודי בדיני גלות - "כל שבדרך ירידה גולה" - הנלמד מלשון "ויפל עליו": רק הריגה בשגגה שאירעה בתנועה כלפי מטה מחייבת גלות, ולא זו שבתנועה כלפי מעלה, שבה מעט הכוונה. כמו כן עמדנו על מחלוקת רבי וחכמים בביאור "ונשל הברזל מן העץ" - אם המדובר בהישמטות מתכת הגרזן או בשבב הניתז מן העץ הנחטב - ועל השיקולים שביסודה: "קרוב למזיד" מכאן, ו"כוח כוחו" מכאן.