מכשירין, פרק ה, משנה יא. משנה זו חותמת את הפרק בשני נושאים נפרדים. הראשון ממשיך ענין שנתפתח מיד לפניה, שההבל העולה מכלי חם יכול לשמש צינור שדרכו עוברת הטומאה למעלה. השני חוזר אל הנושא המרכזי של כל המסכת: אילו משקים נחשבים הכשר, משקה המכשיר את האוכל לקבל טומאה, ואילו הם סתם לחות שאין אדם חפץ בה כלל.
הפתיחה: "האשה שהיו ידיה טהורות", אשה שידיה טהורות, "ומגיסה בקדירה טמאה", והיא מגיסה (מערבבת) בתוך קדירה שקיבלה טומאה. "אם הזיעו ידיה, טמאות": אם החום הוציא זיעה על ידיה, אותן ידיים נטמאות. ההבל העולה מן הקדירה הטמאה מעלה אליהן את טומאתה, והזיעה המתקבצת שם היא המשקה שדרכו הטומאה עוברת. כל זה נשען על תקנת חכמים של טומאת ידיים, ומשום כך אין שום דבר נטמא מלבד הידיים. היא עצמה נשארת טהורה, שהרי אין משקין מטמאין את האדם; ידיה בלבד מקבלות את הטומאה.
ואחר כך המשנה הופכת את המצב: "היו ידיה טמאות", ידיה כבר קיבלו טומאה, "ומגיסה בקדירה טהורה", והקדירה שהיא מגיסה בה טהורה. "אם הזיעו ידיה, הקדירה טמאה": משהופיעה זיעה על אותן ידיים טמאות, הקדירה עצמה נטמאת. הלחות הנקווית על ידיים טמאות היא משקה טמא, וההבל העולה מן הקדירה יוצר גשר המחבר את ידיה למה שבתוכה. על אותו גשר יורדת הטומאה, וכל מה שבקדירה שהיתה טהורה נטמא.
רבי יוסי מעמיד תנאי מחמיר יותר: "אם נטפו". לדעתו אין הקדירה נטמאת אלא אם כן נטפה הזיעה בפועל מידיה לתוכה. ההבל כשלעצמו אינו חיבור מספיק; צריך שיהיה מרובה עד כדי כך שיוליד משקה ממש, ואותו משקה יפול בחזרה אל האוכל. פחות מזה, אין הוא מטמא את מה שבקדירה.
כאן מתחיל נושא חדש. "השוקל ענבים בכף מאזנים", אדם מניח ענבים על כף המאזניים כדי לשקלם, ומשקל הפירות סוחט מהם מוהל הנקווה בכף. על אותו משקה אומרת המשנה "היין שבכף טהור": אין בו כח להכשיר שום דבר לקבל טומאה. הוא לא התכוון לעשות משקה, ודליפת המשקה מן הענבים היא הדבר האחרון שהוא רוצה בו, ולפיכך יצאה לחות זו לגמרי בעל כרחו ואינה הכשר. ויוצא מן הכלל: "עד שיערה לתוך הכלי", עד שיערה אותו לתוך כלי. בכך שאסף אותו הוא מגלה שיש לו בו חפץ, ומאותה שעה ואילך הוא אכן מכשיר לקבל טומאה.
"הרי זה דומה", אומרת המשנה, ומשווה "לסלי זיתים וענבים משהן מנטפין", לסלים שיש בהם ענבים או זיתים והמשקה מטפטף מהם. אף שם, היין או השמן היוצא מן הפירות המונחים בסל הוא לחות שהבעלים לא ביקשוה, ואינו מכשיר דבר לקבל טומאה. וגם שם, אם אסף את מה שנטף, הראה שהמשקה רצוי לו, ומאותה שעה הוא מכשיר לקבל טומאה.
נמצא שהפרק מסיים בקשירת שני חלקיו זה לזה: משקה יכול להוליך טומאה למעלה, על עמוד ההבל מקדירה טמאה לידיים טהורות, או למטה, מידיים טמאות לתוך קדירה טהורה; אבל משקה שאין אדם חפץ בו מתחילה, מוהל שנסחט על כף המאזניים או מטפטף מן הסל, אין בו כח להכשיר דבר כלל, אלא אם כן החליט לאספו.