מכשירין, פרק ב, משנה יא. המסכת שלנו עוסקת במשקים המכשירים את האוכל לקבל טומאה, אך הפרק השני הוליך אותנו בשורה של מקרי ספק שנפתרים על ידי הליכה אחר הרוב. המשנה האחרונה בפרק מיישמת את אותו כלי עצמו, כלל ה'רוב', בתחום אחר לגמרי: כרי של פירות שהוא תערובת של שתי שנים שונות במחזור השמיטה.
המשנה פותחת: "פירות שניה שרבו על של שלישית", פירות של השנה השנייה שנתערבו בפירות של השנה השלישית, וזה של השנייה הוא הרוב. כדי להבין מדוע הדבר משנה יש לשוב ולעיין בסדר המעשרות במחזור של שבע שנים. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית של מחזור השמיטה המעשר השני הוא מעשר שני, שהבעלים מעלה לירושלים (או פודה אותו על מעות שנאכלות שם). בשנה השלישית ובשנה השישית אותו מעשר הוא מעשר עני, הנתן לעניים. ובשנה השביעית, היא שביעית עצמה, הפירות הפקר ואין דיני המעשרות חלים עליהם כלל.
המשנה ממשיכה ומונה את הצירופים השונים. פירות של השנה השנייה שנתערבו בפירות של השלישית מחברים יבול שמעשרו מעשר שני עם יבול שמעשרו שייך לעניים. "או של שלישית על של רביעית", פירות השנה השלישית שנתערבו באלו של הרביעית, ושוב יבול אחד מעשרו לעניים והשני מעשר שני. "ושל רביעית ושל חמישית", הרביעית עם החמישית, שתי שנים שחיוב המעשר בהן אחד ושווה, מעשר שני בשתיהן. "ושל חמישית על של שישית", החמישית שנתערבה בשישית, ושוב מצטרף מעשר שני עם יבול המיועד לעניים. "של שישית על של שביעית", השנה השישית, שמעשרה מעשר עני, שנתערבה בפירות שביעית, שאין עליהם שום חיוב מעשר ויש בהם קדושת שביעית. וכן "של שביעית על של מוצאי שביעית", פירות שמיטה שנתערבו ביבול השנה שלאחריה.
ומדוע אין הבעלים יכול פשוט לעשר את הכרי כמות שהוא? משום שיש כלל יסודי: אין מעשרין מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת. פירות כל שנה חייבים להתעשר מעצמם. ומשעה שנתערבו פירות שתי שנים זו בזו, הכרחי לקבוע באיזו שנה אנו עומדים.
פסק המשנה הוא "הולכין אחר הרוב", הולכים אחר הרוב. השנה המהווה את רוב הכרי קובעת את דינו של הכל. אם הרוב הוא משנה של מעשר שני, מפרישים מעשר שני; אם הרוב הוא משנה של מעשר עני, מפרישים מעשר עני; ואם הרוב הוא פירות שביעית, אין צריך להפריש דבר.
ומוסיפה המשנה: "מחצה למחצה להחמיר", אם התערובת חצי בחצי, שאין כאן רוב לילך אחריו, מחמירים. ובמה מתבטאת החומרה? במקום שהספק כולל פירות שביעית, על הבעלים לצאת ידי שתי האפשרויות: הוא מפריש את המעשרות, שהרי אפשר שאין אלו פירות שביעית כלל, ואף נוהג בפירות קדושת שביעית, שהרי אפשר שאכן פירות שביעית הם.
כאשר הספק הוא בין שנה של מעשר שני לשנה של מעשר עני, מפרט הרב את סדר המעשה. הבעלים מפריש את השיעור הנדרש וקורא לו מעשר שני, ומתנה (על תנאי) שאם באמת הפירות הם משנה של מעשר עני, תחול ההפרשה כמעשר עני. הוא פודה אותו על מעות, מעלה את הכסף לירושלים, קונה בו שם אוכל, ונותן את האוכל לעניים שיאכלוהו בתוך העיר. בכך יוצא ידי שני החיובים במעשה אחד: דמי המעשר נאכלו בירושלים, כמצוות מעשר שני, והגיעו לידי עניים, כמצוות מעשר עני. לא נשארה אפשרות שאינה מכוסה, וזו בדיוק החומרה שהמשנה תובעת.
ובזה בא הפרק השני של מכשירין לסיומו.