מכשירין, פרק ד, משנה י. הפרק כולו עוסק במקרים שבהם מגיע נוזל אל חפץ או אל אוכל, והשאלה חוזרת בכל אחד מהם: האם בעל הדבר רצה שהמשקה יהיה שם או לא? מים שבאו ברצונו של אדם, בְּרָצוֹן, כוחם להכשיר, כלומר להכין את האוכל לקבל טומאה, ומים שבאו שלא ברצונו אינם עושים כלום מבחינה הלכתית. משנתנו מיישמת את הכלל הזה על ערימת עצים, וסוגרת את הפרק בשרשרת מקרים שהולכים ומפתיעים.
המקרה הראשון: "עֵצִים שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין", עצים שנפלו עליהם משקים, "וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים, אִם רַבּוּ, טְהוֹרִים", ולאחר מכן ירדו על אותם עצים גשמים; אם הגשמים היו המרובים, העצים נשארים טהורים. הרב מפרש שהמשקים שבפתח המשנה הם מים טמאים. נצייר לעצמנו ערימת עצי הסקה ועליה מים טמאים, מים שעדיין עומדים על פני השטח ולא נבלעו בעץ. עכשיו יורדים עליהם גשמים ושני המשקים מתערבים זה בזה. מכיוון שאין לאדם שום עניין בעצי הסקה רטובים, הגשם הזה יורד שלא ברצונו לחלוטין, ולכן הוא אינו נושא טומאה ואף אינו יכול לקבלה. וכשכמות הגשמים עולה על כמות המים הטמאים, המים הטמאים בטלים ונאבדים בתוכם, וערימת העצים טהורה.
מיד מציגה המשנה את התמונה ההפוכה: "הוֹצִיאָם שֶׁיֵּרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים, אַף עַל פִּי שֶׁרַבּוּ, טְמֵאִין". אם הוציא את העצים לחוץ דווקא כדי שירדו עליהם הגשמים, אפילו רבו הגשמים על המים הטמאים, הכול טמא. כאן בעל העצים רצה במים. כוונתו הופכת את הגשם לדבר שיש לו בו חפץ, ומשעה שהגשם ברצון הוא אינו עוד נייטרלי. ברגע שהוא נוגע במים הטמאים המונחים על העצים הוא מקבל את אותה טומאה, וכל הערימה עם משקיה טמאה.
הקטע הבא מתאר מצב שבו לא נשארו מים טמאים גלויים כלל: "בָּלְעוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין", העצים בלעו את המשקים הטמאים, ופני השטח שלהם יבשים כבר, "אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָם", ואפילו אם הוציא את העצים לחוץ, "שֶׁיֵּרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים, טְהוֹרִין", במטרה מפורשת שירדו עליהם גשמים, הרי הם טהורים. שהגשמים נשארים טהורים אינו טעון הסבר רב, שהרי אין על פני העצים שום דבר טמא שייפגש ויתערב עמו. החידוש הוא במקום אחר: גם העצים עצמם נשארים טהורים. עץ אינו כלי, אין לו דין כלי, ובמצבו הנוכחי הוא פשוט אינו בר קבלת טומאה. לפיכך, אף שכל המעשה נעשה ברצון ובכוונה מלאה, מכיוון שהמים הטמאים נבלעו בפנים ואל פני השטח מגיעים רק גשמים, אין הטומאה נתפסת.
ובכל זאת מוסיפה המשנה אזהרה: "לֹא יַסִּיקֵם", אין לו להסיק בעצים האלה, "אֶלָּא בְיָדַיִם טְהוֹרוֹת בִּלְבָד", אלא בידיים טהורות בלבד. נזכור את תקנת חכמים של טומאת ידיים, שלפיה הידיים עצמן נחשבות טמאות. מאחר שהוציא את העצים לגשם בכוונה, רטיבותם היא דבר שרצה בו, ועץ לח הנאחז בידיים כאלה יקבל מהן טומאה. משם מוכנסים העצים לתנור, והם עלולים להעביר אליו את הטומאה. תנורי אותם ימים היו עשויים בדרך כלל מחרס, ולכלי חרס אין דרך טהרה אלא שבירה. לאבד תנור שלם הוא מחיר כבד עבור נוחות קטנה, ולכן מורה המשנה שבעצים האלה יטפל רק מי שידיו טהורות.
המשנה מסתיימת בקולא: "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר", רבי שמעון אומר, "אִם הָיוּ לַחִים וְהִסִּיקָם", שאם היו העצים לחים ולא יבשים והסיקם, "וְרַבּוּ הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶם", ורבו המשקים היוצאים מהם "עַל הַמַּשְׁקִין שֶׁבָּלְעוּ, טְהוֹרִין", על המשקים שבלעו קודם, הרי הכול טהור. עץ לח שומר בתוכו את הליחות שלו, וההסקה מוציאה ממנו את הלחות הזאת בכוח. אם הלחות היוצאת מן העץ עצמו מרובה על המשקה הטמא שנבלע בו, הלחות היוצאת מבטלת את הנבלע. וממילא התנור אינו נטמא. וזה נכון אפילו אם מי שהביא את העצים היו ידיו טמאות, ואפילו לאחר שהם כבר בוערים בתנור: כל שהיוצא מרובה על הנבלע, המצב כולו נידון כטהור.
ובפסק הזה של רבי שמעון נחתם הפרק הרביעי של מכשירין.