מכשירין, פרק ב, משנה י. המשניות שבסוף הפרק מיישמות את הכלל של רוב, שהולכים אחר הרוב, בדברים שאין בידינו לברר את מקורם. כאן העניין הוא פירות, והשאלה איננה אם מותר לאכלם, אלא אם כבר הופרשו מהם תרומות ומעשרות.
"המוצא פירות בדרך": מי שנתקל בפירות המונחים בדרך. אם "רוב מכניסין לבתיהן", כלומר רוב האנשים מכניסים פירות כאלה לתוך בתיהם, הרי הוא "פטור". אבל אם "כבוד השוק", שהמנהג במקום להוליך את הפירות לשוק, הרי הוא "חייב".
המקרה
אדם מוצא פירות מונחים בצד הדרך. המשנה עוסקת בפירות שאין בהם סימן, שאין בהם דבר שעל פיו יוכל הבעל לתבוע אותם, ולכן אין חובה להחזירם והמוצא זוכה בהם. הדבר היחיד שנשאר לברר הוא מצבם לעניין מעשר.
חיוב התורה והרחבת חכמים
מן התורה חיוב המעשר נתפס רק לאחר שהכניס הבעל את הפירות לתוך ביתו; קודם שעברו את הפתח אין חובה דאורייתא לעשר. חכמים, לעומת זאת, הקדימו את החיוב לשלב מוקדם יותר. מרגע שהפירות יצאו מן השדה, דינם תלוי בשאלה לאן פניהם מכוונות. פירות ההולכים לשוק כדי להימכר, אסור לאכול מהם כלל קודם שהופרשו מהם תרומות ומעשרות. פירות ההולכים הביתה, מותר עדיין לאכול מהם אכילת עראי, אך לא אכילת קבע.
יישום הרוב
לפי זה דין המשנה מובן מאליו. אם רוב אנשי המקום מכניסים את פירותיהם לבית ולא לשוק, אנו מניחים שגם פירות אלו היו בדרכם לביתו של אדם. מעשר עדיין לא הופרש מהם, אבל גם הם לא נכנסו לבית, ולכן המוצא פטור ומותר לו לאכול מהם אכילת עראי.
ומכאן דין המשנה פשוט. במקום שמנהג הרוב להוליך את הפירות הביתה ולא למכרם, אנו מניחים שגם פירות אלו היו בדרכם לביתו של מישהו. מעשר לא הופרש מהם, אך גם מעולם לא עברו פתח בית, ולפיכך אין על המוצא שום חיוב והוא מותר לאכול מהם אכילת עראי.
"מחצה למחצה, דמאי". במקום ששני המנהגים שקולים זה כנגד זה, נופלים הפירות לגדר דמאי: פירות שאין בידינו להכריע אם הופרשו מהם תרומות ומעשרות. יש מסכת שלמה שכולה עוסקת בגדר הזה ובהלכותיו.
אוצר שישראל וגוי מטילין לתוכו
"אוצר", בית אחסון, "שישראל ונכרי מטילין לתוכו", שגם ישראל וגם נכרי נותנים בו את פירותיהם. "אם רוב נכרים, ודאי". "אם רוב ישראל", הדין "דמאי". ו"מחצה למחצה, ודאי, דברי רבי מאיר".
המקרה הוא אוצר שישראל ונכרי נותנים בו את פירותיהם, והתערבו התכולות זו בזו עד שאין לדעת של מי כל פרי ופרי.
רבי מאיר פוסק שאם רוב הפירות באו מן הנכרי, כל האוצר הוא ודאי טבל, ודאי שאינו מעושר, ואין אדם רשאי לאכול ממנו עד שיוציא מעשרות. הדבר נובע משיטת רבי מאיר במקום אחר במשנה, שקניית נכרי קרקע בארץ ישראל אינה מפקיעה את הפירות מחיוב מעשר. לפיכך פירות שגדלו בשדה נכרי חייבים לגמרי, והנכרי בוודאי לא הפריש מהם כלום. וכיוון שרוב הכרי שלו, אנו מחזיקים את כל התערובת, מכוח הכלל של רוב, כטבל שאינו מעושר.
אם הרוב בא מן הישראל, הדין דמאי. חלק ממה שיש באוצר חייב בוודאי במעשר ולא עושר מעולם, והכול התערב יחד, ולכן אי אפשר לומר שהפירות מתוקנים; אנו מחזיקים את כולם כעומדים בספק, עם כל הלכות דמאי.
ואם מחצה למחצה, פוסק רבי מאיר ודאי. אין כאן רוב שיבטל את חלקו של הנכרי, ולפיכך כל הכמות נחשבת ודאי טבל.
שיטת החכמים
שיטת החכמים
"וחכמים אומרים": החכמים חולקים. "אפילו כולם גוים", אפילו אם כל המטילים לתוכו נכרים, "וישראל אחד מטיל לתוכו", ורק ישראל אחד ויחיד נתן שם פירות, הדין "דמאי". לדעתם לעולם אין המצב חמור מספק, ולא משנה כמה נוטה התערובת לצד תבואתו של הנכרי.
שיטתם נשענת על הנחה הפוכה: הרבנן סוברים שכאשר נכרי קונה קרקע בארץ ישראל, פירותיה פטורים מן המעשרות לגמרי, ולכן כל מה שהוא מגדל אין בו חיוב מעשר. אילו היה האוצר מכיל את פירותיו בלבד, לא היה שם דבר להפריש כלל. חלקו של הישראל האחד הוא שיוצר את הספק, וספק זה מספיק כדי לתת לכל התערובת מעמד של דמאי. אבל ודאי טבל אין היא נעשית לעולם, שהרי כמעט כל מה שנמצא שם לא היה מעיקרו חייב במעשרות.
נמצא שמשנה זו מלמדת אותנו כיצד הכלל של רוב מעצב את חיובי המעשר בשני אופנים: בקביעת היעד המשוער של פירות שנמצאו בדרך, ובהכרעת דינה של תערובת שאין דרך לברר את בעליה.