מכשירין, פרק ה, משנה ט. המשנה כאן פורשת מן הדיון בהכשר ומלמדת כלל יסודי בעניין עירוי משקין: האם הטומאה עולה למעלה דרך הקילוח? לשון המשנה: "כל הניצוק טהור, חוץ מדבש הזיפים והצפחת", כל משקה הנשפך בקילוח טהור, חוץ מדבש הזיפים ומן הצפחת.
הרב מבאר את המעשה: אדם אוחז בידו כלי טהור ובו מים, והוא מטה אותו כדי שהמים יזובו לתוך כלי שני שהוא טמא. כל זמן שהוא מערה, עמוד משקה אחד ורצוף מחבר את הכלי שלמעלה לכלי שלמטה. האם נאמר שטומאת הכלי התחתון עולה דרך אותו עמוד ומטמאה את הנשאר בכלי העליון? על כך משיבה המשנה שלא. התנועה כאן היא בכיוון אחד בלבד, מן הכלי הגבוה אל הנמוך, ואין רואים זרימה היורדת למטה כאילו היא חוזרת לאחוריה להוליך טומאה בכיוון ההפוך. וכל מה שנשאר בכלי העליון הטהור עומד בטהרתו.
זה הדין במשקין בדרך כלל. אבל יש משקין עבים ודביקים כל כך, עד שיש להם גוף ומבנה משל עצמם, ובהם הדין שונה. במשקה כזה, אם אדם מפסיק את העירוי באמצע, אין הקילוח נפסק ונקטע בלבד, אלא הוא שואב ומעלה עמו את מה שכבר ירד למטה. וכיוון שהמשקה הנשפך והמשקה שבכלי העליון מתפקדים באמת כגוף אחד מחובר, בכגון אלה אנו אומרים שהטומאה עולה.
שתי דוגמאות מביאה המשנה. הראשונה, דבש הזיפים. הרב מבאר שהיה מקום ששמו זיף, ומשם היה בא סוג דבש זה. השנייה, צפחת, ומבאר הרב שהיא מין בלילה של דבש מעורב בקמח. שני אלו, כאשר העירוי נפסק, מושכים לאחור את מה שנשפך, ולפיכך הקילוח הוא חיבור שדרכו עוברת הטומאה ועולה לכלי העליון.
ממשיכה המשנה: "בית שמאי אומרים: אף המקפה של גריסין ושל פול, מפני שהיא סולדת לאחריה". בית שמאי מוסיפים לרשימה את המקפה העבה העשויה מגריסין ואת זו העשויה מפול, מפני שהיא קופצת וחוזרת לאחוריה. מקפה זו רכה מן הדבש במקצת, והתנא קמא סבר שאין בה תכונה זו, ובית שמאי סברו שיש בה. נמצא שמחלוקתם היא רק בשאלה אם דרגת עובי זו מספקת.
ושים לב, ששני הצדדים מסכימים לגמרי בעצם המבחן. הסימן הוא סולדת לאחריה: אם נפסק העירוי והמשקה מושך את עצמו לאחור וחוזר אל הגוף שממנו יצא, הרי שהקילוח חיבור ממש והוא מוליך את הטומאה למעלה. ובמקום שאין בו תכונה זו, כל הניצוק טהור, והכלי העליון נשאר בטהרתו.