מכשירין, פרק ד, משנה ט. הפירות אינם נעשים מוכשרים לקבל טומאה אלא לאחר שהוכשרו במים שבאו עליהם לרצון בעליהם, ברצון. משנתנו שואלת שאלה מעשית של ספק: מים נשאבו בכוונה דרך אמת המים, ולאחר מכן עברו בה פירות. עד מתי אנו מניחים שהאמה עדיין לחה דיה כדי להכשיר את הפירות ההם?
"הממלא בקילון, עד שלשה ימים, טמאין". אדם מילא מים בקילון, הצינור או אמת המים שבהם משקים, והמים ודאי עברו בו לרצון. במשך שלושה ימים לאחר מכן, פוסקת המשנה, הפירות "טמאין". כדרכה של מסכת זו, "טמא" כאן אין פירושו שהפירות טמאים ממש, אלא שנעשה בהם הכשר והם ראויים עתה לקבל טומאה אם ייגע בהם דבר טמא.
המקרה שהתנא עוסק בו הוא מקרה של ספק. פירות עברו באמה לאחר שהעבירו בה את המים, ואין אנו יודעים אם באמת נרטבו. במשך שלושה ימים עלינו להניח שכן: אנו מעמידים את הדבר על ההנחה שהאמה עדיין לחה ולא התנגבה. לאחר שלושה ימים אנו מניחים שהאמה כבר יבשה, והפירות שעברו בה לא הוכשרו.
רבי עקיבא מסמן את הגבולות
המשנה ממשיכה בקול שני: "רבי עקיבא אומר". אין הוא חולק על הדין הראשון אלא מגדיר את תחומיו. במקום שבו המציאות ידועה, היא זו שמכריעה. נניח שהאמה "נגבו", התנגבה מיד לאחר שמילאו בה את המים, אולי מפני שהאוויר היה חם, אולי מפני שלא נשארו בה מים כלל. הפירות שעברו בה לאחר מכן "מיד טהורין", טהורים מאותו רגע, כלומר לא נעשה בהם הכשר כלל. משעה שהמציאות גלויה לפנינו, אין עוד מה שתועיל בו חזקה של שלושה ימים. ובמקרה ההפוך, שהצינור "לא נגבו", הפירות נשארים טמאים אף "עד שלשים יום" לאחר מכן.
ובמקרה ההפוך, "ואם לא נגבו": אם האמה לא התנגבה, הרי אף עד שלושים יום לאחר מכן הפירות "טמאין", שכל זמן שהלחות קיימת היא ממשיכה להכשיר לקבל טומאה.
נמצא ששלושת הימים של התנא הראשון נאמרו למקרה של ספק, שאין בו אפשרות לברר אם עוד הייתה לחות באמה בשעה שעברו בה הפירות. חידושו של רבי עקיבא הוא שמציאות ידועה דוחה את החזקה לשני הכיוונים: אם ידוע לנו שהאמה יבשה, לא נעשה הכשר כלל, ואם ידוע לנו שהיא עדיין לחה, ההכשר נמשך כל אותו זמן שהלחות עומדת בה.