מכשירין, פרק ו, משנה ח. כל הפרק הזה עוסק במיון הנוזלים: אילו מהם נחשבים משקה לעניין דיני טומאה, ובאילו תנאים. יסוד מרכזי במסכת הוא הרצון: משקים רבים מכשירים את האוכל לקבל טומאה רק כשיצאו מדעתו של הבעלים ובהסכמתו. המשנה החותמת את המסכת מיישמת את העיקרון הזה על החלב, ומשמרת בידינו משא ומתן שלם בין רבי עקיבא לחכמים.
ההלכה הפותחת
הבבא הראשונה במשנה עוסקת ב"חלב האשה", ופוסקת שהוא "מטמא" בשני המצבים כאחד, "לרצון ושלא לרצון": אין שום הבדל בין אשה מניקה שחלבה מדעתה ובכוונה, לבין חלב שזב ממנה מאליו. בכל אופן החלב מחזיק במעמד הלכתי של משקה. הוא יכול להכשיר אוכל לקבל טומאה, ואם האשה עצמה טמאה, החלב היוצא ממנה נושא עמו את הטומאה.
חלב בהמה אינו נוהג באותו כלל. על "חלב בהמה" אומרת המשנה "אינו מטמא אלא לרצון": רק חלב שאדם חלב מן הבהמה בכוונה נחשב משקה לעניין ההלכות האלה. חלב שנטף מעצמו, בלי שאיש רצה בו, אין לו מעמד כזה.
הקל וחומר של רבי עקיבא
רבי עקיבא דוחק בטענה מן הקל אל החמור, "קל וחומר". וכך לשונו: "מה אם חלב האשה", שהרי הוא "אינו מיוחד אלא לקטנים", ובכל זאת "מטמא לרצון" ובאותה מידה גם "שלא לרצון", אם כן "חלב בהמה", שהוא "מיוחד לקטנים ולגדולים", "אינו דין", האין זו המסקנה המתחייבת, שיטמא בין לרצון בין שלא לרצון? עיקר הטענה: חלב האם משמש חוג צר של שותים, תינוקות בלבד, ואף על פי כן ההלכה מעניקה לו מעמד של משקה ללא כל תנאי. קל וחומר לדבר ששותים אותו אנשים בכל גיל, שראוי להיחשב משקה גם אם לא נתכוון אדם להוציאו.
תשובת חכמים
חכמים דוחים את ההיסק: "לא". וטעמם: "אם טמא חלב האשה", ואפילו "שלא לרצון", אין זה אלא משום ש"דם מכתה טמא", הדם הזב ממכה שלה טמא הוא מצד עצמו, וחלבה נדון באותה מסגרת. וכי משום כך נפסוק ש"חלב בהמה" טמא שלא לרצון, בעוד שבבהמה "דם מכתה טהור", הדם היוצא ממכתה טהור ואינו מכשיר כלל? אותו נימוק ממש שמוליד את ההלכה באדם נעדר בבהמה, ואין לקל וחומר על מה לסמוך.
רבי עקיבא משיב
רבי עקיבא מקשה כנגדם: "מחמיר אני בחלב מבדם", מחמיר אני בחלב יותר מבדם. וזו ראייתו: "שהחולב לרפואה טמא", אשה שחלבה את עצמה לצורך רפואה, מפני שהחלב מכביד עליה וצריך לפנותו, החלב הזה טמא, ולעומתו "המקיז לרפואה טהור", דם שהוציאו ממכה לצורך רפואה נשאר טהור. ומכיוון שההלכה מחמירה בחלב יותר מבדם, אין הדם יכול לשמש אמת מידה לצמצם את דין החלב.
סלי זיתים וענבים
חכמים מציעים עתה מקרה נגדי: "סלי זיתים וענבים יוכיחו", סלי זיתים וענבים יוכיחו את הדבר. משקה הזב מפירות המונחים כך טמא אם יציאתו היתה לרצון הבעלים, וטהור אם לא היתה לרצונו. זהו, לטענתם, הכלל הרגיל בכל מקום: הרצון הוא הקובע אם למשקה יש משקל הלכתי. חלב האשה הוא היוצא מן הכלל היחיד, ואף זה אינו אלא מחמת ההשוואה לדם מכתה.
רבי עקיבא מחלק
רבי עקיבא משיב שאין הדברים דומים. מה שנוהג ב"סלי זיתים וענבים" נוהג משום ש"תחילתן אוכל" ואילו "סופן משקה": הזיתים והענבים באים לעולם כאוכל מוצק וסופם נעשים משקה. בכל מקום שדבר עובר ממעמד אחד לחברו, הסכמת הבעלים היא שמעניקה לשינוי משמעות הלכתית. החלב אינו עובר לשום מקום: "תחילתו וסופו משקה", משקה הוא בתחילתו ומשקה בסופו, ואין כאן שינוי שהרצון בא לאשר.
"עד כאן היתה התשובה". כאן מסתיים המשא ומתן המתועד בין רבי עקיבא לחכמים.
תוספת רבי שמעון
המשנה נחתמת בדברי רבי שמעון: "מכאן ואילך", מנקודה זו והלאה, "היינו משיבין לפניו", היינו אנו ממשיכים להשיב בפניו. אין הוא מדווח על דבר שנאמר בפועל לרבי עקיבא, אלא מספר לנו כיצד היו הוא וחבריו ממשיכים את הדיון.
וזו ההשבה שהיה מציע: "מי גשמים יוכיחו", מי גשמים סותרים את החילוק. הגשם מים בתחילתו ומים בסופו, ואינו עובר שום שינוי מעמד, ממש כחלב. ואף על פי כן אין הגשם מכשיר את האוכל אלא במקום שהיה שם לרצון הבעלים. ואם דבר שנשאר משקה מתחילתו ועד סופו אינו צריך רצון, מפני מה יצטרך הגשם רצון?
והתשובה מצדו של רבי עקיבא: "לא", אף הגשמים אינם דומים. בגשם אפשר לומר "אין רובן לאדם", אין עיקרם לצורך האדם, "אלא לארצות ולאילנות", אלא לאדמה ולעצים. דווקא מפני שמים היורדים מן השמים אינם מיועדים מטבעם לתועלת האדם, נדרש מעשה של רצון כדי לקבוע שהמים האלה אמנם משמשים אותו. אבל החלב, "רובו לאדם", עומד לשתיית אדם מתחילתו, ואינו צריך גילוי רצון כזה.
במשא ומתן הזה מגיעה המסכת לסיומה. הדרן עלך מסכת מכשירין.