מכשירין, פרק ה, משנה ח. לאורך כל הפרק חוזרת המשנה ושואלת שאלה אחת: כשירדו מים על אוכל, האם בעל הבית היה מרוצה מן המים האלה או לא? רק מים שאדם רוצה בהם יכולים להיות הכשר, כלומר להכשיר את האוכל לקבל טומאה. משנתנו מיישמת את הכלל הזה בשני כיסויים שכיחים בחיי יום יום.
שני דברים נמנים כאן. הראשון הוא "כיסוי של שולחנות", הבד הפרוס על גבי השולחן, והשני "שיפה של לבנים", היריעה הנמתחת על גבי הלבנים. על שניהם פוסקת המשנה "אינם בכי יותן": כל מים שהגיעו עליהם לא באו לרצונו של הבעלים. אבל המשנה ממשיכה, "ניערו, בכי יותן": אם ניער את הכיסויים הללו, המים נחשבים מעתה כמים שבאו לרצונו.
הרב מבאר את המקרה הראשון. בני אדם אוכלים על השולחן, ואוכל מונח עליו. פורסים בד על האוכל כדי שלא יירטב ולא יתלכלך. עכשיו יורד הגשם, או שנתזים מים, והם נופלים על אותו בד. המקרה השני דומה לו בעיקרו: אדם עומד בעיצומה של בנייה, לבניו מסודרות ועדיין לא נגמרה מלאכתן, והוא מכסה אותן ביריעה כדי שלא יספגו מים.
בשני המצבים המים שנפלו על הכיסוי הם מים שהבעלים כלל לא רצה בהם. הוא לא פרס את הבד כדי לקבל מים; הוא פרס אותו דווקא כדי שהמים לא יגיעו למה שמונח מתחתיו. זה אותו היגיון שפגשנו במשניות קודמות בפרק, שבהן דבר מה אוגר מי גשמים אף שאין לבעלים שום עניין במים האלה. הוא אינו אוסף אותם; הוא שומר על אוכלו או על לבניו מפני קלקול. במים כאלה אין רצון, ולפיכך אינם בכי יותן ואינם מכשירים.
אחר כך מגבילה המשנה את דינה במילים "ניערו, בכי יותן". אם ניער הבעלים את הכיסויים האלה, המים שעליהם נעשים בכי יותן. לדעת הרב, הניעור כאן נעשה לצורך שטיפת הכיסוי עצמו: הבעלים מנצל את מי הגשמים שנקוו כדי לרחוץ בהם את הבד שלו. משעה שהעמיד את המים בשירותו הוא הראה שהוא מרוצה מהם, ומכאן ואילך דינם כמים שבאו לרצונו, וכוחם להכשיר לקבל טומאה.
לימודה של המשנה הוא כמה מעט צריך כדי להפוך מים שאינם רצויים למים רצויים. אותן טיפות עצמן, שכל זמן שהיו מונחות על כיסוי מגן לא היה להן שום מעמד הלכתי, מקבלות מעמד מלא ברגע שהבעלים מחליט להשתמש בהן.