מכשירין, פרק ד, משנה ח. עד כאן עסק הפרק בדיני הכשר, כלומר בהרטבת הפירות המכשירה אותם לקבל טומאה. כאן פונה המשנה לשאלה קרובה מדיני טומאה וטהרה: מה דינו של כלי, ומה דין המשקה שבתוכו, כאשר הכלי מונח בתוך מקווה ואדם טמא מכניס לתוכו את ידו?
המקרה שבמשנה: קדירה של חרס, כלי חרס, שמילאו אותה מים ואחר כך הורידו אותה לתוך המקווה, כך שהיא נחה שם ומי המקווה מקיפים אותה מבחוץ ומימיה שלה עומדים בתוכה. ובלשון המשנה: "קדירה שמלאה מים", "ונתונה לתוך המקוה". ואז "ופשט אב הטומאה", אדם שיש עליו מעמד של אב הטומאה, "את ידו לתוכה", הכניס את ידו לתוך הקדירה. וההלכה היא "טמאה": הקדירה נטמאה.
מדוע די בהכנסת היד לבדה
לכלי חרס יש דין מיוחד לעצמו. אין הוא צריך שייגעו בדופנו או בשפתו כדי לקבל טומאה, אלא די בכך שדבר טמא נכנס לחלל שבתוכו, לאוויר הכלי, אף בלי שנגע בשום חלק ממנו. לפיכך מן הרגע שהכניס אב הטומאה את ידו לאוויר הקדירה, נחשף הכלי עצמו לטומאה.
המים שבפנים נשארים טהורים, והקדירה לא
אלא שהקדירה עומדת בתוך מקווה, ודבר זה משנה את התמונה לגבי המים שבתוכה. הרב מבאר שהמים שבתוך הקדירה אינם נטמאים, מפני שהם נוגעים במי המקווה. וכיוון שמי המקווה ראויים לטהר את המים שבקדירה, אותה נגיעה מונעת מן המים שבפנים להיטמא כלל מעיקרא.
ואולם לקדירה עצמה אין הגנה כזו. מי המקווה אינם מגיעים אליה, לפי שהמים העומדים בתוך הקדירה מפסיקים ביניהם ומונעים ממי המקווה לטהר את הכלי. והתוצאה היא בדיוק כפסק המשנה: המים שבפנים נשארים טהורים, והקדירה נשארת טמאה.
דרגת טומאה קלה יותר
"מגע טומאות, טהורה". עכשיו נשנה את המקרה. היד הנפשטת לתוך הקדירה היא של אדם שטומאתו באה לו מחמת נגיעה במקור טומאה, כך שאב הטומאה עומד דרגה אחת מעליו; דרגה זו היא מה שאנו קוראים בדרך כלל ראשון לטומאה. במקרה כזה מתהפכת ההלכה והקדירה נשארת טהורה. והכלל שמאחורי הדבר רחב הוא: אין בטומאת ראשון כוח לעבור אל הכלי, ורק אב הטומאה מטמא כלים. טומאתו של אדם זה רחוקה דרגה אחת, ולכן הכנסת ידו לחלל הפנימי של קדירת החרס אינה פוגעת בכלי כלל.
כשבקדירה יש משקה אחר
"ושאר כל המשקין, טמאין, שאין המים מטהרין את שאר המשקין". נניח שהקדירה נתמלאה לא במים אלא במשקה אחר. עכשיו גם המשקה וגם הקדירה נטמאים. והטעם נאמר במשנה עצמה: אין המים מטהרים שאר משקים.
כל הסיבה שהמים שבקדירה נשארו טהורים במקרה הראשון הייתה ההשקה, הנגיעה שביניהם ובין מי המקווה. אבל השקה מועילה רק כששני הצדדים מים הם. כאשר המשקה שבקדירה הוא דבר אחר, אין מי המקווה מטהרים אותו כלל. לפיכך אותו משקה עשוי להיטמא, ומשקים, שלא כמו כלים, נטמאים אף מראשון לטומאה ולא רק מאב הטומאה. ומשנטמא המשקה שבתוך הקדירה, הוא מטמא בתורו את הקדירה המחזיקה אותו. מכאן פסק המשנה שבמקרה כזה גם המשקה שבפנים וגם קדירת החרס טמאים.