מכשירין, פרק ג, משנה ח. המסכת כולה עוסקת בשאלה מתי מים שבאו על הפירות נחשבים כמי שבאו ברצון, בהסכמת הבעלים, ולכן הם מכשירים את הפירות הכשר לקבל טומאה. מים שירדו מאליהם אינם פועלים כלום; מים שאדם רצה בהם פועלים הכל. משנתנו מיישמת את הכלל הזה בשני מצבים מחיי החקלאות הרגילים: השריית כלי עץ והשקיית בהמה.
השריית גלגלים וכלי בקר
המקרה הראשון עוסק בכלי עבודה של עץ. "המוריד את הגלגלים": אדם נוטל את גלגלי העגלה שלו, ועמם "כלי הבקר", כלי העץ המשמשים בעבודת השוורים, ומניחם "למים", "בשעת הקדים", בעונת רוח המזרח היוקדת, "בשביל שיחוצו", כדי שיתהדקו, "הרי זה בכי יותן". ולמה שיטרח החקלאי בכך? משום שהחום היבש והצורב מכווץ את העץ ופותח בו סדקים. התרופה באותם ימים היתה השרייה: העץ סופג מים, מתנפח, והסדקים נסגרים. וכיוון שהאדם עצמו הכניס את העץ למים, אותם מים הם ברצון, ואם יגעו אחר כך באוכל, יכשירוהו.
לכאורה הדבר פשוט. אפילו מים הבאים מאליהם יכולים לפעמים להיות ברצון, כפי ששנינו במשנה הקודמת, וכל שכן מים שאדם משקיע בהם את כליו בכוונה. אם כן, מה החידוש כאן? יש מפרשים שהמשנה מלמדת על שאר המים הנדבקים בשאר חלקי העץ. רק המקומות הסדוקים היו זקוקים להשרייה, אך הכלי כולו עולה נוטף, כולל מקומות שלא היה בהם סדק כלל. גם המים הנותרים הללו, מים שלא הוצרך להם כלל, הם בכי יותן, ואם נגעו בפירות הרי זה הכשר. כיוון שאדם השרה חפץ לצורך שלו, כל המים העולים עמו נחשבים כרצויים.
הורדת בהמה לשתות
המקרה השני: "המוריד בהמה לשתות", המוליך את בהמתו לשתות. הדין הוא ש"המים העולים בפיה" הם "בכי יותן", ואילו "רגליה", המים שעל רגליה, אינם. מה עומד מאחורי החילוק? אין אדם מוליך בהמה למעיין כדי להרטיב את פיה, אך כל בעלים יודע מראש שהבהמה תרים את ראשה נוטף. מים שביאתם היא תוצאה מוכרחת מעצם המעשה שאדם בחר לעשות, הרי הם מים שבאו בהסכמתו, ואם הגיעו לפירות הם מכשירים.
לא כן המים שעל רגליה. שם אדם מעדיף באמת שהבהמה תישאר יבשה, שכן בהמה רטובה נדבק בה טיט. מים אלו אינם רצויים, ולכן אינם בכי יותן.
"אם חישב שיודחו רגליה": אם הבעלים הוריד את הבהמה דווקא כדי שרגליה יישטפו, אזי גם המים שעל "רגליה" הם "בכי יותן". הרטבת הרגליים היא כאן עצם מטרתו, ושוב, כל מים נוספים הנגררים עמם נכללים באותו דין.
"בשעת היחף והדיש, לעולם טמא". בעונה שהבהמות סובלות מפרסות רכות ושחוקות, ובעונת הדיש, מים אלו מכשירים תמיד. הערה על המילה "טמא" כאן: אין כוונת המשנה שהמים עצמם נטמאו, אלא שהמים נחשבים כרצויים ולכן מכשירים את הפירות לקבל טומאה. ומדוע יהיו עונות אלו שונות? בהמות המונהגות בדרכים ארוכות נעשות כאובות ברגליהן, ומצב זה נופל בדרך כלל סמוך לזמן הדיש. בעונה כזו הבעלים שמח שהמים מגיעים לרגליים, שכן הקלת הפרסות הכואבות היא חלק מן הסיבה שבגללה הוריד את הבהמה למים מלכתחילה. כך מבאר הר"ע, והוא מציע גם קריאה שנייה: בשעת הדיש רוצים שפרסות הבהמה יהיו נקיות מלכלוך, כדי שלא תלכלך את התבואה שהיא דשה. לפי שתי הקריאות, הירידה למים נעשית מתוך כוונה להרטבה, ולפיכך המים באו ברצון ומכשירים.
מעשה בלא מחשבה
"הורידה חרש, שוטה וקטן": ועתה, נניח שהבהמה הורדה למים על ידי חרש, שוטה או קטן. המשנה פוסקת ש"אף על פי שחישב שיודחו רגליה", אף שהתכוון שהרגליים יישטפו, המים שעל הרגליים אינם נחשבים רצויים, "שיש להן מעשה", שיש להם מעשה, "ואין להן מחשבה", ומחשבה אין להם.
וזה העניין: לחרש, שוטה וקטן אין מחשבה שההלכה מכירה בה. במקום שמעמד המים תלוי אך ורק בכוונה, כוונתם אינה נחשבת כלום, ולכן המים העולים על רגלי הבהמה בשעה שהם מוליכים אותה לשתות אינם מכשירים. אך במקום שיש מעשה בפועל, מעשיהם כן נחשבים. אם אחד מהם אחז ברגלי הבהמה והדיחן, הרי זה מעשה, פעולת הרטבה ממש, ומים כאלה הם ברצון והם בכי יותן. וזהו בדיוק קו החלוקה: מחשבה לבדה משלושה אלו אינה פועלת כלום; מעשה שעשו פועל את מה שמעשה פועל.
נמצא שמשנה זו מותירה בידינו אמת מידה ברורה. מים רצויים הם כשאדם מביא אותם בכוונה, וכן כשהם נלווים בהכרח למה שהביא בכוונה, אך רק במקום שההלכה מייחסת לו מחשבה מלכתחילה.