מכשירין, פרק ב, משנה ח. הקטע הזה של הפרק עוסק בעיר שיושבים בה גם ישראל וגם נוכרים, ונמצא בה דבר מה ואין יודעים מי הניחו. המשנה פותרת שאלות כאלה על פי הרוב, וכאן היא מיישמת את הכלל בשני מקרים של מציאה: חפץ אבוד וכיכר לחם.
מציאה
"מצא בה מציאה": אדם מצא חפץ אבוד באותה עיר. המקרה הראשון: "אם רוב נוכרים", שהנוכרים הם רוב תושבי המקום, ואז ההלכה היא "אינו צריך להכריז", אין מכריזים על המציאה. מצוות השבת אבידה נוהגת בממונו של ישראל בלבד, והסתברות אומרת שהבעלים הוא אחד מרוב הנוכרים, ולכן אין המוצא מחויב לפרסם את מה שהגביה.
ולהפך: "ואם רוב ישראל", שישראל הם הרוב בין בני העיר, הדין הוא "צריך להכריז". ההנחה מתהפכת: מסתבר שהחפץ נפל מישראל, ומן הראוי שיינתן לבעליו לזהותו ולקבלו בחזרה, ולכן חייב המוצא להכריז על המציאה.
"מחצה למחצה צריך להכריז". במקום שהאוכלוסייה שקולה, אף בו חייב להכריז. המחצית של ישראל אינה נבלעת ברוב נוכרי גדול ממנה, וייתכן מאוד שהחפץ שייך לישראל, ולפיכך חלה על המוצא חובת ההכרזה.
כיכר לחם
"מצא בה פת". המקרה הבא: כיכר לחם שנמצאה באותה עיר מעורבת. ברקע השאלה עומדת תקנת חכמים בעניין פת עכו"ם, כיכר שאפה נוכרי, שאסרוה. והרי נמצאה פת סתם במקום שיושבים בו ישראל יחד עם נוכרים: האם היא ראויה לאכילה?
"הולכין אחר רוב הנחתומין". הולכים אחר רוב האופים. אין טעם למנות את כלל התושבים, שהרי השאלה אינה מי גר שם אלא מי אופה שם. לפיכך בודקים מהו הרכב הנחתומים של העיר. אם רובם ישראל, הפת בחזקת מותרת ואין בה חשש פת עכו"ם. אם רובם נוכרים, יש להניח שהפת פת עכו"ם ואסורה באכילה.
"ואם היתה פת עיסה", והרב מזהה פת עיסה עם פת נקייה, כיכר של קמח מנופה ומשובח. מאחר שלחם כזה הוא מוצר מיוחד, הדין הוא "הולכין אחר הרוב", ובפרט אחר "אוכלי פת עיסה": לא אחר האופים שבמקום ככלל, אלא אחר אותם תושבים שאוכלים בפועל את הלחם המשובח הזה. אם ישראל הם רוב אוכליה, הפת בחזקת אפויה בידי ישראל ומותרת; ואם הנוכרים הם הרוב בהם, דינה כפת עכו"ם.
"רבי יהודה אומר". רבי יהודה עוסק בסוג הפת ההפוך, "אם היתה פת קיבר", לחם גס וכהה מקמח שאינו מנופה, ודינו: "הולכין אחר הרוב", אחר רוב "אוכלי פת קיבר", אותם אנשים שרגילים לאכול לחם מסוג זה.
ומי שתמה היכן החידוש או המחלוקת כאן: לא נראה שרבי יהודה חולק בדבר. רוב המפרשים מבינים שהוא פשוט מוסיף מקרה מקביל, ואין כאן מחלוקת כלל. אלא שהרמב"ם, כפי הנראה, מפרש שרבי יהודה חולק על התנא הראשון, ויש ביניהם מידה של מחלוקת. נניח את הדיון הזה בצד.
פירוש שני במשנה
ראוי לציין: הרב מביא דרך אחרת לגמרי בפירוש חלק זה של המשנה. לפי אותה דרך, אין הנושא איסור פת של נוכרים כלל, אלא טומאה וטהרה, והספק הוא אם יש להעמיד את הפת בחזקת פת שבאה מעם הארץ, שאינו מדקדק בהלכות אלו. הרב מביא זאת כאפשרות נוספת, אך ההסבר שהובא למעלה הוא המקובל.