מכשירין, פרק ו, משנה ז. הפרק כולו עוסק בשאלה אילו נוזלים נחשבים משקה: אילו מהם מסוגלים להכשיר אוכל, כלומר לגרום לו להיות "הוכשר לקבל טומאה", ואילו מהם עצמם יכולים לשאת טומאה. משנתנו מונה רשימה של הפרשות הגוף וחומרים נוספים שאינם עומדים בשני המבחנים הללו.
המשנה נפתחת בכותרת שלה: "אלו לא מטמאין ולא מכשירין", אין הם מטמאים ואין הם מכשירים. במילים אחרות, חומרים אלו אינם נחשבים משקה כלל. לפיכך אוכל שנרטב מהם אינו מוכשר לקבל טומאה, ואפילו אם הנוזל עצמו טמא אין הוא מעביר טומאה לדבר אחר.
הרשימה
"הזיעה והליחה סרוחה והראי": זיעה, ליחה סרוחה (מוגלה) וצואה. כך מבאר הרב את שלושת המונחים הללו. אפילו כשהם באים מאדם טמא, כגון זב, אין הם מטמאים, ודווקא משום שאין ההלכה מתייחסת אליהם כאל משקה.
"והדם היוצא מהן": דם היוצא עמהם, כלומר דם שיצא מן הגוף יחד עם הפרשה של מוגלה או יחד עם הפסולת. דם כשלעצמו ודאי יש לו מעמד של משקה, הן לטמא הן להכשיר, ואולם כשהוא יוצא בצמידות לחומרים אלו נוטלת ממנו ההלכה מעמד זה.
"ומשקה בן שמונה": כל נוזל הבא מתינוק שנולד בחודש השמיני להריון. חז"ל יצאו מן ההנחה שאין לתינוק כזה חיות, ולכן אין מעמדו כמעמד של חי. מכאן שכל מה שגופו מפריש אין בכוחו לטמא או להכשיר.
"רבי יוסי אומר, חוץ מדמו": רבי יוסי מסתייג בנקודה אחת, בעניין דמו של התינוק. לדעתו דמו של בן שמונה כן מטמא, שכן אנו מתייחסים לתינוק כזה כאל תינוק שמת, ובתוך ההשוואה הזו דמו נושא בדיוק את המעמד שהיה נושא דמו של כל תינוק אחר.
מי טבריה
"והשותה מי טבריה", השותה ממי טבריה, והמשנה מוסיפה "אף על פי שיוצאין נקיים", אף כשמה שיוצא ממנו צלול ונקי. אותם מעיינות חמים שימשו כמשלשל. אדם היה שותה מהם ומיד נפנה, ומה שיצא לא היה אלא מים, בלא תערובת של דבר אחר. אף על פי כן אין הם מכשירים. מים ודאי הם, אך משיצאו מן הגוף בדרך זו איבדו את מעמדם כמשקה המכשיר אוכל לקבל טומאה.
דם מינים טמאים ודם הקזה לרפואה
ובהמשך "דם שחיטה בבהמה", הדם היוצא בשעת שחיטת הבהמה, וכן "בחיה ובעופות הטמאים", בחיה ובעופות מן המינים האסורים. לצדם מונה המשנה "ודם הקזה לרפואה", דם שהוצא מן הווריד כטיפול רפואי; פתיחת ורידים הייתה התרופה השגרתית באותם ימים למגוון רחב של מחלות. לדעת התנא הראשון, אין בכל הדם הזה, לא בדם של בעלי חיים טמאים ולא בדם שהוקז לרפואה, כוח לטמא.
"רבי אליעזר מטמא באלו": רבי אליעזר מטמא בהם. מחלוקתו מוגבלת לשני הפריטים האחרונים ברשימה, שהוא רואה בהם דבר חשוב דיו להיחשב משקה, וממילא לדעתו דם כזה מטמא וגם מכשיר. הוויכוח אפוא בין תנא קמא, המוציא אותם מן הכלל, לבין רבי אליעזר, המכניס אותם.
חלב הזכר
"שמעון בן אלעזר אומר": שמעון בן אלעזר מלמד "חלב הזכר טהור", שכאשר זכר מוציא חלב הרי הוא טהור. אם אדם הפריש איכשהו חלב, אין להפרשה זו מעמד של משקה. אין במשנה תנא החולק עליו, ולכן ההלכה כדבריו: נוזל מסוג זה מותיר את האוכל כמות שהיה, ואינו מוכשר לקבל טומאה.
החוט המשותף לכל המשנה הוא רעיון אחד: רק דבר שיש לו מעמד של משקה ממש נושא את כוחו של משקה בדיני טומאה. זיעה, פסולת, נוזליו של תינוק שאינו בר חיים, מים שעברו דרך הגוף, והפרשות שאין אדם שותה אותן, כל אלו נופלים מחוץ להגדרה זו.