מכשירין, פרק ה, משנה ז. כל הפרק שלנו סובב סביב שאלה אחת: מתי מים שבאו על דבר נחשבים כאילו באו לרצון הבעלים, "בכי יותן", ומכאן שהם יכולים לשמש הכשר לקבל טומאה? מים שאדם ניחא לו בהם מכשירים את האוכל לקבל טומאה; מים שהגיעו בשעה שדעתו הייתה נתונה לדבר אחר לגמרי, אינם מכשירים. המשנה מסדרת כאן שורה של מקרים: תחילה כמה מקרים שבהם המים אינם רצויים, ואחר כך כמה מקרים שבהם המים הם בדיוק מה שהאדם מבקש.
מים שבספינה, בעקל ובמשוטות
"המים העולים בספינה ובעקל ובמשוטות, אינן בכי יותן". אדם עובר בנהר בספינתו. מים נִתָּזִים לתוך הספינה עצמה, או מתקבצים בעקל, או מרטיבים את המשוטות. אין באלה בכי יותן. לגבי העקל נאמרו שני פירושים: הרמב"ם מבין שהוא העוגן, ואילו הרב מפרש שהוא המקום שבתחתית הספינה שבו מתאספים המים המחלחלים מבין סדקי הקרשים ונבלעים שם. כך או כך, הטעם אחד הוא. אין לאדם שום עניין שספינתו, עוגנו או משוטותיו יירטבו. אין לו כל שימוש במים הללו. באמת היה מעדיף שלא להצטרך לעבור בנהר הזה כלל, והוא עושה זאת רק מפני שאין דרך אחרת להגיע למקום שהוא צריך להגיע אליו. מים שבאו בנסיבות כאלה אינם בכי יותן, ואינם יכולים לשמש הכשר לקבל טומאה.
מצודות ורשתות, ומה קורה כשניערן
"במצודות וברשתות ובמכמורות, אינן בכי יותן". הדין הזה עצמו נוהג במים שעל המצודות והרשתות שלו, הכלים שהדייג פורש בתוך המים. אין לו שום רצון שהכלים האלה יהיו רטובים; כל מעייניו בתפיסת הדגים. לפיכך המים הנדבקים בהם אינם בכי יותן.
"וניער, בכי יותן". אבל אם ניער את המצודה או את הרשת כדי להסיר מהן את המים, הדין משתנה. כפי שראינו בכמה מקרים בפרק זה, מכיוון שהאדם טרח לנער את המים, הרי הראה שהמים חשובים לו; הוא נתן בהם חשיבות. המעשה הזה עושה את המים בכי יותן, ומעתה הם יכולים לשמש הכשר לקבל טומאה.
מקרים שבהם המים הם בדיוק מה שרצה
"המוליך את הספינה לים הגדול לצרפה". אדם מוליך את ספינתו לים הגדול (הים התיכון, אף שהדין נוהג בכל ים) לצרפה, כדי לחזקה. הרב מציע שתי דרכים להבין זאת. אפשר שקרשי הספינה התייבשו והתרחקו זה מזה, והוא מכניסה למקום מים עמוקים שבו תישקע, והמים ייבלעו בעץ והקרשים יתפחו ויחזרו למקומם. ואפשר שכוונתו לבדוק את הכלי: לראות אם הוא כשר לשיט ויעמוד על פני המים בים הפתוח, ולכן הוא מוציאה לים לדעת.
"המוציא מסמר בגשם לצרפו". כאן אדם מניח מסמר בחוץ בשעה שהגשם יורד, וכוונתו לצרפו, לחזקו. מסמר שהושהה באש עד שהאדים מתקשה כשמוציאים אותו ומיד פוגעים בו מים; החיזוק הזה הוא בדיוק התוצאה שהוא מבקש.
"המניח את האוד בגשמים לכבותו". כאן אדם מניח אוד בוער בחוץ בשעה שהגשמים יורדים, וכוונתו לכבותו, שהגשם יכבה אותו. האוד יכול להיות עץ שעדיין דולק, או, כפירוש הרב, שיפוד הברזל שמחתים בו את האש, שהוא מניחו במים כדי שיצטנן.
בכל המקרים האחרונים האדם ניחא לו במים באמת: הוא רוצה שספינתו תישקע או תיבדק, רוצה שמסמרו המלובן יתחזק, רוצה שהאוד או השיפוד יכובו. ומאחר שהמים הם בדיוק מה שחיפש, הרי הם בכי יותן, וראויים לשמש הכשר לקבל טומאה.