מכשירין, פרק ד, משנה ז. עניינה של המסכת כולה הוא הכשר: המים מכשירים את האוכל לקבל טומאה רק כשבאו עליו ברצון, לשביעות רצונו של הבעלים. משנתנו מציגה מקרה שבו כוונתו של האדם, ולא שום דבר אחר, מכריעה אם הפירות יוכשרו או לא, ואגב כך היא מלמדת אותנו כיצד חוזרות ידיו של אדם לטהרתן.
תחילה מילה על טומאת ידיים. מן התורה אין ידיו של אדם נטמאות אלא אם נגע באב הטומאה. אבל חכמים גזרו טומאה על הידיים עצמן: אם נגעו ידיו בראשון לטומאה, הרי הידיים כטמאות, ואם נגעו אחר כך באוכל, נעשה אותו אוכל שני לטומאה. באדם שנמצא במצב הזה, טומאה דרבנן, עוסקת המשנה.
המקרה: "פירות שנפלו לתוך אמת המים, פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן, ידיו טהורות והפירות טהורין". פירות נפלו מאליהם לתוך אמת המים. אדם שידיו טמאות פשט את ידו לתוך המים ונטל אותם. המשנה פוסקת שני דברים בבת אחת: ידיו טהורות עכשיו, והפירות טהורים אף הם.
מדוע ידיו טהורות? משום שטבילת הידיים במים היא בדיוק הדרך שבה הידיים נטהרות מטומאה זו של דבריהם, וכאן הרי היו במים. ואין זה משנה שכלל לא התכוון לטהרה ושכל רצונו היה להוציא את פירותיו; הטבילה מועילה בלאו הכי.
הרע"ב מוסיף סייג חשוב. טהרה זו שבלא כוונה מועילה לו רק לעניין חולין. אם ברצונו לעסוק בתרומה או במעשרות, זה כבר עניין אחר: שם אנו דורשים שתהא הטבילה בכוונה. דווקא לטומאת ידיים דרבנן ביחס לחולין המים מטהרים אפילו כשרק תחב את ידו כדי להעלות את הפירות.
ומדוע הפירות נשארו טהורים? משום שמעולם לא הוכשרו. הפירות נפלו לאמה שלא ברצונו כלל; לא היה כאן שום רצון שיבואו עליהם המים הללו. מים הבאים שלא לשביעות רצון הבעלים אינם מכשירים, ולכן אף שידיו היו טמאות בשעה שהעלה את הפירות, לא היה שם דבר שהטומאה תיתפוס בו.
הסיפא הופכת את התוצאה: "ואם חשב שיודחו ידיו, ידיו טהורות והפירות בכי יותן". נניח שבשעה שהושיט את ידו היה נוח לו שיודחו ידיו באותם מים. ידיו, כמובן, יוצאות טהורות. אבל הפירות נכנסו עתה לגדר בכי יותן, מוכנים לקבל טומאה. ההבדל נעוץ ביחסו אל המים: הוא השתמש בהם בכוונה, לצורך הנאה שלו, ולפיכך כשהוא מוציא את הפירות הנוטפים מן האמה, הפעולה האחרונה הזאת נעשית לרצונו. וכיוון שהעניין נגמר לשביעות רצונו, נזקפת כל הרטיבות לרצונו, והפירות עומדים בהכשר לקבל טומאה.
שני אנשים עושים מעשה זהה, פושטים יד לאמת המים ליטול פירות שנפלו. האחד אינו נותן דעתו על המים כלל, וגם ידיו וגם פירותיו יוצאים טהורים. השני שמח בלבו במים שידיחו את ידיו, ופירותיו הוכשרו לקבל טומאה. קשה למשנה לחדד את הנקודה יותר מזה: בהלכות הכשר הכול תלוי במה שאדם רוצה.