מכשירין, פרק ג, משנה ז. כל הפרק הזה עוסק במצבים שבהם אוכל, או אדם, נרטב בלי שאיש התכוון להרטיב אותו, והשאלה החוזרת בכל מקרה היא אם המים הללו נחשבים מים שהבעלים היה מרוצה מהם. רק מים כאלה מכשירים, והביטוי של המשנה לכך הוא "בכי יותן" (כלומר: מים שניתנו מדעת), על פי הפסוק המדבר במים הניתנים על האוכל. משעה שהמים קיבלו מעמד זה, כל מה שבא עמם במגע הוכשר לקבל טומאה.
החמרים העוברים בנהר
"החמרים שהיו עוברים בנהר ונפלו שקיהם למים": אנשים שהובילו סחורה על חמורים קנו פירות במקום אחד והביאו אותם למקום אחר כדי למכור. בשעה שעברו בנהר, החליקו השקים העמוסים מעל הבהמות ונפלו למים. ההלכה: "אם שמחו, בכי יותן", כלומר, אם הרטיבה גרמה להם קורת רוח, המים נחשבים מים שברצון, והפירות הוכשרו לקבל טומאה.
רבי יהודה מעלה כאן את אותה טענה שהוא מעלה שוב ושוב בפרק זה: "אי אפשר שלא ישמח", כלומר, אין סוחר בעולם שלא ישמח כשסחורתו משתבחת, ומבחן שכולם עומדים בו אינו מבחן כלל. לפיכך שמחה כשלעצמה אינה יכולה להכריע את ההלכה. צריך שיהיה מעשה, פעולה שבה השמחה נעשית גלויה. המדד של רבי יהודה הוא "אלא אם הפכו". הרב מבאר שהחמרים הפכו את השקים במים כדי שהמים יגיעו לפירות מכל צדדיהם. פעולה כזו מוכיחה שהמים היו רצויים, ורק אז הוכשרו הפירות לקבל טומאה.
רגלים מלאות טיט בנהר
מקרה שני: "היו רגליו מלאות טיט וכן רגלי בהמתו". רגליו של אדם היו מכוסות טיט עבה, ורגלי בהמתו היו באותו מצב. "עבר בנהר": הוא עבר בנהר בלי שום כוונה לשטוף דבר, אלא פשוט מפני שכך עברה דרכו. המים, מעצמם, סחפו את הטיט. מלמדת המשנה: "אם שמח, בכי יותן". אם התוצאה הייתה נוחה לו, המים שנשארו עליו הם מים שברצון ויכולים להכשיר.
השוו זאת למצב הפשוט: אדם היורד למים כדי לרחוץ את עצמו, ובעלותו נשארים עליו מקצת מים, ואותם מים נחשבים מים שברצונו, שהרי הוא בחר לירד והכול יודעים שהעולה מן המים עולה רטוב. ואילו העובר שלנו לא הייתה לו כוונה כזו כשנכנס לנהר. אף על פי כן, המעבר בפועל שטף את רגליו ואת רגלי בהמתו, ולכן אם התוצאה נוחה לו, המים שנותרו הם בכי יותן.
נאמן לשיטתו, מגיב רבי יהודה: "אי אפשר שלא ישמח". כיוון שאין מי שלא ישמח כאן, אין השמחה יכולה לשמש אמת מידה. תנאו הוא "אלא אם עמד והדיח". הרב מבאר שהוא נעצר בתוך הנהר ושהה שם זמן מסוים דווקא כדי שהטיט יישטף. העמידה היא המעשה שחושף את מחשבתו וקובע שההדחה הייתה מבוקשת אצלו. אז יש בכוח המים שנשארו עליו להכשיר, ואם יטפטפו על פירות, אותם פירות הוכשרו לקבל טומאה.
הסתייגותו של רבי יהודה
כאן מוסיף רבי יהודה הגבלה חשובה: "ואדם ובהמה טמאה לעולם טמא". דרישתו של עמידה והדחה נאמרה רק בבהמה טהורה. אבל באדם, וכן בבהמה טמאה, המים נחשבים בכל מקרה, ואין צורך במעשה שיגלה את השמחה.
מדוע? מפני שבאדם ובבהמה טמאה, הנוי והמראה הם דבר שהבעלים מקפיד עליו. אין לאיש שום היסוס בכך שהוא רוצה שהטיט והלכלוך יוסרו, ולכן מן הרגע שהוא במים ברור מעל לכל ספק שהניקוי רצוי, ואין צורך בשום דבר נוסף. בהמה טהורה שונה: מראֶהָ אינו בהכרח עניין לאיש, שהרי בהמות כאלה מגדלים בדרך כלל לשם שחיטה. שם אין השמחה מדברת בעד עצמה, ולכן דרוש מעשה שיגלה אותה. אבל באדם ובבהמה טמאה, אף רבי יהודה מודה שהמים רצויים בלי שום מעשה שיביע את השמחה. ובזה מסתיימת משנתנו.