מכשירין, פרק ב, משנה ז. המשניות שבסוף הפרק עוסקות במצב חוזר ונשנה: עיר שיושבים בה גם ישראל וגם נכרים, ונמצא בה דבר שאין איש יודע מהיכן בא. כיצד קובעים את דינו? הכלי שבידי המשנה הוא הרוב, וכאן היא מפעילה אותו במקרה הרגיש שבכולם: תינוק חי.
"מָצָא בּוֹ תִּינוֹק מֻשְׁלָךְ": מצא באותה עיר תינוק שהושלך, ואין שום סימן מי הניחו שם ולאיזו משפחה הוא שייך.
כשרוב העיר נכרים
"אִם רוֹב נָכְרִים, נָכְרִי". אם רוב תושבי העיר נכרים, מעמידים את התינוק בחזקת נכרי. הרב מציין את הנפקותא המעשית: אין שום מניעה להאכילו מאכלות אסורים, ואפילו מותר לתת לו לתוך פיו בידיים, שהרי אין עליו תורת ישראל כלל.
כשרוב העיר ישראל
"וְאִם רוֹב יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל". אם רוב התושבים ישראל, דינו כישראל. לפיכך יש לטפל בו ככל תינוק מישראל: לפרנסו ולתת לו קורת גג, ללמדו תורה, וכשיגדל מותר לו לבוא בקהל ולישא ישראלית.
הרב מדגיש נקודה מפתיעה שמוסיפה הגמרא: אם אבד תינוק זה חפץ, חייבים להשיבו לו בדיוק כדרך שמשיבים לכל ישראל. מצוות השבת אבידה נוהגת בו לגמרי.
ובמה החידוש? שהרי זהותו האישית אינה מבוררת. בדרך כלל, כשיש ספק וממון עומד על הפרק, מעמידים את החפץ במקומו, שהמוציא מחברו עליו הראיה. לפי סברה זו היה על התינוק להוכיח שהוא ישראל קודם שיתחייב המוצא למסור לו את ממונו. ועוד עיקרון דוחף לאותו כיוון: בממון אין הולכין אחר הרוב. ואף על פי כן, כאן המשנה מחשיבה אותו כישראל, ואבידתו מוחזרת לו כאבידת בן ישראל לכל דבר.
כשהעיר חצויה בשווה
"מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, יִשְׂרָאֵל". אם מחצית התושבים ישראל ומחציתם נכרים, המשנה קוראת לו ישראל. מילה זו כשלעצמה עלולה להטעות את הלומד, שכן אין הוא ישראל במובן המלא. לשורה שלמה של הלכות מעמדו הוא ספק ממש, והתוצאות המעשיות נוטות לשני הכיוונים.
- ההורגו אינו נהרג עליו, שהרי ייתכן שנכרי היה.
- קידש אשה, קידושיו ספק קידושין. היא צריכה גט כדי להינשא לאחר, אף שאין אנו יודעים שהקידושין תפסו מעיקרם, ושוב נפסלה מלהינשא לכהן.
- ומאידך, אין מאכילים אותו נבלות וטרפות, דווקא משום שאין אנו יכולים לקבוע שאינו ישראל.
אם כן, במה חלה קביעת המשנה שהוא "ישראל"? בדיני נזיקין. שור שנגח והזיק, בעל השור מישראל משלם חצי נזק בלבד, ובעל שור נכרי משלם נזק שלם. בתינוק זה נוקטים לקולא: גובים ממנו חצי נזק ואין מחייבים אותו בנזק שלם. לעניין זה דינו כישראל.
הרב מוסיף את התקנה המובנת מאליה: אם ירצה להיות ישראל לכל דבר, יתגייר, או יקבל גרות מספק, ומכאן ולהבא הוא ישראל לכל עניין.
שיעורו של רבי יהודה
שיעורו של רבי יהודה
רבי יהודה מציע אמת מידה אחרת. לדעתו אין מונים את תושבי העיר כלל; מה שקובע הוא הציבור שממנו באים למעשה התינוקות המושלכים, "רוֹב הַמַּשְׁלִיכִין", רוב המשליכים את בניהם. השאלה אינה מהו יחס ישראל לנכרים בין התושבים, אלא איזה ציבור נוהג להשליך תינוק לרשות הרבים. הרב מבאר שהתנהגות זו הייתה מצויה בעיקר אצל הנכרים. יוצא מכאן שאפילו עיר שרובה ישראל, כל שיש בה נכרים כלשהם, האסופי נחשב נכרי, שהרי המשליכים בניהם רובם המכריע מאותו ציבור.
אין זו ההלכה המקובלת. קובעים את זהות התינוק לפי הרכב תושבי העיר, כדעה הראשונה שבמשנה.
אין הלכה כרבי יהודה. קובעים את מעמד התינוק על פי רוב תושבי העיר, כדעה הראשונה שבמשנה.