מכשירין, פרק ו, משנה ו. הפרק הזה עוסק במשקים המכשירים את האוכל לקבל טומאה, שבעת המשקין והתולדות שלהם. משנתנו מוסיפה קבוצה נוספת: נוזלים שהם עצמם אבות טומאה, וכשהם נוגעים באוכל הם פועלים שתי פעולות בבת אחת.
מטמאין ומכשירין כאחד
המשנה פותחת: "אלו מטמאין ומכשירין", אלו המשקים שמעבירים טומאה וגם עושים הכשר. כלומר, הם טמאים מצד עצמם, וכשהם נופלים על האוכל הם מכשירים אותו לקבל טומאה ובאותו מגע עצמו גם מטמאים אותו.
בראש הרשימה עומד "זובו של זב", ההפרשה שמחמתה נעשה האדם זב. אדם כזה מקבל טומאה מחמת זיבה מסוימת, והתורה נותנת לו מעמד של אב הטומאה: גופו עצמו טמא, וכך גם המשקים היוצאים ממנו. אם אחד מהם נפל על אוכל, האוכל מוכשר מיד לקבל טומאה ונטמא באותו מגע עצמו.
המשנה ממשיכה בשאר משקיו: "רוקו", הרוק שלו, "ושכבת זרעו", "ומי רגליו". לכל אחד מהם אותו מעמד כפול בדיוק.
אחר כך המשנה עוזבת את הזב ומוסיפה עוד שני דברים. "ורביעית מן המת", רביעית הלוג של דם מן המת, "ודם הנדה". שניהם טמאים מצד עצמם, ושניהם, במגעם, מכשירים את האוכל ומטמאים אותו בבת אחת.
שלוש דעות חולקות
"רבי אליעזר אומר, שכבת זרעו אינה מכשרת". רבי אליעזר מוציא את שכבת הזרע מרשימת המשקים המכשירים. טעמו: היא קיבלה זהות משל עצמה ואין לסווג אותה עוד עם המים. כיוון שיצאה מכלל מים, אינה יכולה לשמש הכשר. היא נשארת טמאה, אלא שאינה מכשירה את האוכל לקבל טומאה.
"רבי אלעזר בן עזריה אומר, דם הנדה אינו מכשיר". רבי אלעזר בן עזריה טוען טענה מקבילה על דם הנדה. הוא משווה אותו לדם היוצא מטחורים או ממכה, דם שלכל הדעות אינו עושה הכשר. דם נדה, לשיטתו, שייך לאותה קטגוריה של דם הבא מחמת חולי הגוף ולא דם במובן הרגיל. הוא טמא, אבל אינו מכשיר את האוכל.
רבי שמעון מחיל את אותה הגבלה על הדם הבא מן המת, ושונה "דם המת אינו מכשיר". הדם נמנה עם שבעת המשקין רק בזמן שהוא זורם באדם חי. לאחר המיתה אי אפשר עוד להחשיבו משקה כדרך שדם החיים נחשב, ועם זה הוא מאבד את כוחו לעשות הכשר.
אין הלכה כאף אחת משלוש הדעות האלה. אנו פוסקים כתנא קמא: כל הנוזלים שברשימתו מכשירים לקבל טומאה.
הדלעת
המשנה חותמת בנפקא מינה למעשה משיטת רבי שמעון: "ואם נפל על הדלעת, יגוד והיא טהורה". כיוון שלדעתו דם המת אינו מכשיר, אם נפל דם כזה על דלעת, גורד את הדם והדלעת נשארת טהורה.
מותר לאכול את הדלעת בלי שום קושי. את הדם צריך להסיר רק מחמת איסור אכילת דם, ולא מחמת חשש טומאה כלשהו, שהרי לדעת רבי שמעון לא נמסרה לדלעת שום טומאה כלל.