מכשירין, פרק ה, משנה ו. הפרק כולו עוסק בשאלה מתי נחשבים המים כאילו באו על האוכל לרצון הבעלים. מים אינם מכשירים אוכל לקבל טומאה אלא כשהם באים "בכי יותן", כלומר בדרך שהבעלים מרוצה ממנה, וחלק גדול מן הפרק מברר מצבים יומיומיים שבהם אדם מרטיב דבר בעוד שכל עניינו נמצא במקום אחר. משנתנו מביאה מקרה כזה: פועל החובט בעור בעלי חיים ספוג מים.
"החובט על השלח חוץ למים, בכי יותן". שלח הוא עור שהשׂער עדיין עליו. נצייר לעצמנו את הפועל: הוא שטף את העור בנחל, ועתה הוא מרים מקל וחובט בו כדי להוציא ממנו את הלחות שספג. כשהוא חובט מחוץ למים, המים הניתזים ממנו הם בכי יותן. הטעם פשוט: כל תכלית החבטות היא להוציא את הלחות הזאת, ולכן יציאתה נוחה לו לגמרי. הדבר מקביל להלכה שלמדנו קודם באדם המנענע את האילן כדי שהמים שעליו ייפלו. מים שאדם רוצה ביציאתם הם מים הראויים לשמש הכשר לקבל טומאה.
"ושׂוֹךְ מים, אינן בכי יותן". נשנה עתה פרט אחד: העור עדיין מונח בתוך המים בשעה שהוא חובט בו. כאן פוסקת המשנה שהמים אינם בכי יותן. כיוון שהעור נשאר שקוע, כל מים שיוציא מתוכו יתחלפו מיד במים שסביבו, והעור אינו מתייבש כלל. מכאן ברור שאין עניינו במים כלל, אלא ברצונו להשיר את הלכלוך. המים אינם מעניינו, ומים היוצאים בנסיבות כאלה אינם יכולים להכשיר דבר לקבל טומאה.
"רבי יוסי אומר: אף שׂוֹךְ מים בכי יותן, מפני שהוא מתכוון שיצא עמה צואה". רבי יוסי חולק. אף כשהעור נחבט בתוך המים, לדעתו המים בכי יותן, שכן יש לאדם עניין ביציאת המים: הוא רוצה שהלכלוך ייצא יחד עמם. המים שבעור ושסביבו נעשו מלוכלכים, וכוונתו לדחוק את המים המזוהמים האלה ולהוציאם, כדי שמים נקיים יבואו במקומם והשטיפה תימשך. ומכיוון שהוא רוצה שהמים האלה יזוזו, הם ראויים לשמש הכשר.
כדאי לברר במה בדיוק נחלקו שתי הדעות. אם אכן ידוע לנו שכוונת הפועל הזה הייתה להוציא את המים המלוכלכים ולהחליפם, מסתבר שאף התנא קמא יודה שהמים בכי יותן ומכשירים אוכל לקבל טומאה. המחלוקת היא במקרה הסתמי והרגיל, כשאין לנו שום מידע על מה שהיה בדעתו של הפועל. רבי יוסי סובר שאנו מניחים שהכוונה הרגילה היא להוציא את המים, ולפיכך הם בכי יותן; והתנא קמא מניח להיפך, שאדם החובט על עור בתוך המים אינו חושב אלא על הלכלוך.
ולעניין ההלכה, כותב הרב שאין פוסקים כרבי יוסי. עור שנחבט בעודו מונח בתוך המים, המים היוצאים ממנו אינם בכי יותן ואינם יכולים לשמש הכשר לקבל טומאה.