מכשירין, פרק ד, משנה ו. המשנה הזו מורכבת קצת, אבל העיקרון שמאחוריה הוא מן היסודות של המסכת כולה: אוכלין אינם מקבלים טומאה אלא אם כן באו עליהם מים לרצון, ואף אז רק כשמדובר במים תלושים. מים שעודם מחוברים לקרקע, כגון מי מקווה או מי מעיין, אינם מכשירים לקבל טומאה כלל. כך למדנו מן הפסוקים, והמשנה שלנו מראה עד היכן הדין מגיע: פירות יבשים יכולים לשכב בתוך כלי טמא, להישטף במים מחוברים, ולצאת טהורים לגמרי.
המקרה: "קופה שהיא מלאה תורמוסין", סל עמוס תורמוסים, קטנית שצריך לשרות ולבשל במים כדי שהמרירות תצא ממנה וטעמה יימתק. ואחר כך "ונתנה לתוך מקוה": הקופה הזו מונחת בתוך המקווה. מי הניח אותה שם? נצייר לעצמנו אדם שהוא אב הטומאה ומחזיק את הקופה בידיו. בטיפולו בה הוא עשה את הקופה עצמה ראשון לטומאה. היא, עם התורמוסים שבתוכה, מונחת במקווה, ועכשיו "מושיט ידו ונוטל תורמוס מתוכה והן טהורין", הוא מכניס את ידו אל המים ומוציא כמה מן התורמוסים.
והדין הוא שאותם תורמוסים עולים טהורים. עקבו בדיוק אחר מקום ידו: היא נוגעת בקופה ולא בתורמוסים לעולם, ולכן הדרך היחידה האפשרית שבה תגיע הטומאה אל התורמוסים היא מן הקופה, שהיא ראשון לטומאה. אלא שאוכל אינו מקבל טומאה עד שיוכשר תחילה, והמשקה היחיד שעל התורמוסים האלה הוא מי המקווה, שלא נתלשו מעולם מן הקרקע שהם שייכים לה. מים במצב כזה אין בכוחם להכשיר. התוצאה: התורמוסים שוכבים בתוך כלי שהוא ראשון לטומאה ממש, ואין דבר בעולם שעשה אותם ראויים לקבל אותה, ולפיכך טהרתם עומדת בעינה.
עכשיו המצב משתנה: "העלן מן המים, הנוגע בקופה טמאין". מכיוון שהתורמוסים הועלו מן המקווה, הלחות הדבוקה בהם אינה עוד חלק ממקווה מים המחובר לקרקע; זהו משקה תלוש, ומשקה תלוש מכשיר לקבל טומאה. מרגע זה התורמוסים מוכשרים. לפיכך אותם תורמוסים הנוגעים ממש בקופה נטמאים: הקופה ראשון, ולכן מה שנוגע בה נעשה שני לטומאה.
"ושאר כל התורמוסין טהורין". שאר התורמוסים, אלה שאינם נשענים על הקופה אלא רק על חבריהם, נשארים טהורים. התורמוסים שנטמאו אינם אלא שני לטומאה, ובחולין אין כלל מעמד של שלישי לטומאה. ולכן אף שהתורמוסים האלה נוגעים בדבר שהוא טמא באמת, השרשרת נעצרת שם והם אינם נטמאים.
המשנה מוסיפה דוגמה שנייה לאותו רעיון עצמו. "צנון שבמערה, נדה מדיחתו והוא טהור". צנון מונח במי מעיין שבתוך מערה, והצנון עוד לא הוכשר לקבל טומאה. נדה, שהיא אב הטומאה והייתה מטמאה בדרך כלל כל אוכל שהיא נוגעת בו, מדיחה את הצנון בשעה שהוא במים, והוא נשאר טהור לגמרי. שוב, המים מחוברים לקרקע ולכן אינם יכולים לשמש הכשר, ובלי הכשר אין למגעה במה לאחוז.
"העלתו כל שהוא מן המים, טמא". אם העלתה את הצנון מן המים אפילו במשהו, הוא נטמא. הלחות שעל פניו נפרדה עתה מן המעיין ונחשבת משקה תלוש, ודרך הטיפול שלה בצנון מוכיחה שגם הדחתו וגם העלאתו נעשו לרצונה. ומים הבאים לרצון הם בדיוק מה שעושה את האוכל ראוי לקבל טומאה, ולכן באותו רגע הצנון מוכשר; והוא מוחזק בידי אשה נדה, והטומאה נאחזת בו מיד.
שני חלקי המשנה מלמדים לקח אחד משני כיוונים. כל זמן שהמים הם חלק ממימי הקרקע עצמה, מקור הטומאה החמור ביותר בעולם יכול להיות שם ממש והאוכל אינו נפגע. ברגע שאותם מים נפרדים ממקורם, והם מים שהבעלים שמח בהם, נפתחת הדלת לטומאה.