מכשירין, פרק ג, משנה ו. הפרק שלנו ממשיך לברר מקרים שבהם פירות נרטבו, ועלינו להכריע אם הרטיבה הזו נחשבת כרצויה לבעלים. רק מים שבאו על האוכל ברצון הבעלים מכשירים, כלומר מכינים את האוכל לקבל טומאה. הביטוי הקבוע של המשנה למים הכשרים לכך הוא "בכי יותן", לשון הפסוק המדבר במים הניתנים על האוכל, וכיון שהמים הם בכי יותן, הפירות הוכשרו לקבל טומאה.
המקרה כאן: "הזיתים נתונים בגג, וירדו עליהן גשמים". אדם שטח את זיתיו על הגג, וירדו עליהם גשמים. הגשם אינו דבר שהוא הביא, ובודאי שלא שפך אותו בידיו. אלא שזיתים שנרטבים לפעמים משתבחים בכך. לכן פוסקת המשנה: "אם שמח, בכי יותן". אם שמח שירדו עליהם גשמים, המים נחשבים כמים שרצה בהם, והזיתים הוכשרו כבר לקבל טומאה.
רבי יהודה חולק, בדיוק כדרכו במקומות אחרים בפרק זה: "אי אפשר שלא ישמח". אין זה בגדר האפשר שאדם לא ישמח בדבר המועיל לזיתיו. ומאחר שהשמחה מובטחת מראש, העמדת השמחה כמבחן מרוקנת את התנאי מכל תוכן; לדעת רבי יהודה תצא המשנה כמעמידה תנאי שלא ייתכן שלא יתקיים. לפיכך אין ההנאה שבלב יכולה לשמש אמת מידה. מה שנדרש הוא מעשה, פעולה מצד הבעלים המגלה את שביעות רצונו לעין כל.
ולכן מונה רבי יהודה את המעשים המכשירים: "אלא אם פקק את הצינור או שהלך סוחן". או שסתם את הצינור שבגג כדי שמי הגשמים לא יזלגו וייאספו סביב הזיתים, או שהפך וטרף את הזיתים במים שנאספו. כל אחד מהם מעשה המראה שלא היה עומד מן הצד בשעת הגשם אלא שותף פעיל בו, ורק אז המים הם בכי יותן. שמחה שבלב, בלא שום מעשה המבטא אותה, אינה הופכת את הגשם למים שרצה בהם.